לומר תודה ביפנית

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל.

נהג עוצר לפני מעבר חצייה ונותן לך לחצות את הכביש. האם תאמר לו תודה? לא, מה פתאום? - תגידו - זו חובתו על פי חוק! אתם צודקים; אז מה? אדם ציית לחוק וכיבד אתכם בזכות קדימה. לא חסרים אנשים שמתעלמים מחובתם החוקית, אבל האדם הזה בחר לכבד אתכם וראוי להערכה. בנוסף, זה נותן לו הרגשה טובה ומעודד אותו לנהוג כך גם להבא, וכך מצאנו עצמנו באפס מאמץ מתמרצים התנהגות חיובית וציות לחוק. בעידן שבו החיים הם מלחמה מתמדת בין הטוב לרע, חייבים לעודד את הטוב. הדבר גם יוצר אווירה נעימה יותר במרחב הציבורי. עולה מכך שלמעשה הכל כך בסיסי הזה של אמירת תודה, נילוות תועלות רבות נוספות, ובעידן תועלתני של "מה ייצא לי מזה" זהו נימוק נוסף לעשות זאת.

בגן הילדים מלמדים את שלוש מילות הקסם: תודה, בבקשה, סליחה. גם בעולם המבוגרים מילים אלה וההשפעה שיש להן לא מאבדות מהרלוונטיות שלהן. הן שייכות למשפחת ביטויי ההגינות - התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. שיפוטיות היא חלק בלתי נפרד מן הטבע שלנו ובדרך כלל מתבטאת בביקורתיות מאוד מפותחת. שוכחים רק שביקורת יכולה להיות גם חיובית וכי כוחה של מילה טובה יכול לחולל פלאים ("מענה רך ישיב חימה" – משלי ט"ו, א'). מן המקום שממנו באה הביקורת השלילית, מגיעה גם הביקורת החיובית - המחמאה והתודה. במונחים של עלות-תועלת זוהי השקעה נבונה, כדאית ומניבה.

חשבתי על כך השבוע כשהבטתי משתאה באוהדי נבחרת יפן בכדורגל הנשארים באצטדיון אחרי משחק של נבחרתם במונדיאל ומתחילים לנקות אותו. זוהי הבעת התודה שלנו - הם הסבירו: אתם נתתם לנו את הכבוד להתארח כאן ואנחנו רוצים להשיב לכם בהבעת כבוד משלנו. מי שמכיר את החברה היפנית לא מתפלא; הנורמה השלטת שם היא התחשבות בזולת. עבורם זה עניין של כבוד.

לא יכולתי שלא להרהר באוהדים הישראלים ובנורמות השליטות בקרבם. חבל שלא נתנו יותר את הדעת על השיר "כל הכבוד" שכתב דן אלמגור ללחנו של דובי זלצר במחזמר קזבלן: "כולם היו יודעים אז טוב מאוד, למי למי יש יותר כבוד!" ההתנהגות ההוגנת לא נובעת מחולשה, נהפוך הוא: היא מבטאת עוצמה וכבוד עצמי. לעיתים מכנים זאת גם נדיבות של מנצחים. ההתנהגות ההוגנת בראייה כוללת ולטווח ארוך היא גם משתלמת: על השולחן העגול של המלך ארתור בארמונו בקאמלוט הייתה רשומה לפי המסופר כתובת שהמחישה זאת: "בשרתנו זה את זה אנחנו הופכים לבני חורין". לכאורה מדובר בפרדוקס: הרי אם אנחנו משרתים איננו חופשיים. למעשה מגולמת כאן המשמעות האמיתית של המושג חופש להבדיל מהפקרות;

חופש הוא היכולת לעשות כל מה שרוצים תוך התחשבות בזולת, כדי להבטיח גם את החופש שלו, שהרי זכותו לחופש לא פחותה משלנו. כשאנו משרתים זה את זה, אנחנו חזקים יותר ביחד ויכולים להשיג יותר ולהגשים יותר את רצונותינו וזוהי למעשה תכליתו של החופש. כאשר אנשים פועלים רק למען עצמם הם עלולים להתמקד באגו ולהיתפס להתנכרות ואף לפגיעה באחרים סביבם; כאשר הם מסייעים לאחרים באמצעות טוב לב, אחריות, אהבה וחברות, הם חווים זכות להיות חלק ממשהו הגדול מהם. זהו גם הבסיס לרעיון האמנה החברתית, שלפיו הנכונות להשתייך למסגרת חברתית תוך גילוי מחויבות הדדית בין חבריה, מבטיחה לנו ביטחון, סדר וזכויות, שהם הבסיס לחירות האזרחית. הפילוסוף סטיבן קובי קרא לכך המעבר מ-INDEPENDENCE, אי-תלות ל- INTERDEPENDENCE - תלות הדדית. בצה"ל נהגו להסביר זאת לחיילים בצורה יותר מוחשית: " אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה". 

האוהדים היפנים הרגישו בעלי חוב של כבוד על האירוח שלהם באצטדיון והשיבו באותו המטבע של הבעת כבוד; ומה קורה אצלנו? לצד גילויים מרגשים של סולידריות, התנדבות וערבות הדדית, שבאו במיוחד לידי ביטוי בשלוש השנים האחרונות, אנחנו עדים פעמים רבות לתופעות הפוכות של התנכרות, דורסנות, נצלנות ושנאה , המפוררות את המירקם החברתי שלנו. יש לנו מדינה יוצאת דופן, ודווקא אנחנו צריכים להרגיש בעלי חוב לאבותינו המייסדים, ללוחמינו, לנופלינו ולבני משפחותיהם, על שהקריבו כה הרבה כדי שאנו נוכל להמשיך כאן את קיומנו האישי, החברתי והלאומי. עלינו לחיות באופן הראוי להקרבתם. אנחנו צריכים להרגיש בעלי חוב גם לילדינו שאנו מחויבים להכין להם מדינה טובה ובטוחה יותר. לא נוכל לעשות זאת אם לא נראה בכך חוב של כבוד ונדאג לנהל את חיינו כאן על בסיס ערכי ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות כלפי הזולת.

האוהדים היפנים ניקו במונדיאל אצטדיון שאינו שלהם בשל תחושת הכבוד המופלאה הזאת; אנחנו ננקה בשמה את המדינה והחברה שלנו מן התופעות ההתנהגותיות ההרסניות, ונחזור בכך להיות בני-חורין, במובן האמיתי של המילה.