איזהו גיבור

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור בעיתון מעריב.

מהו הפתרון לתאונות הדרכים? לאסור על תנועת המכוניות בכבישים!

זה פחות או יותר ההיגיון מאחורי דרישת הציבור הדתי והחרדי לאפשר הפרדה מגדרית במרחב הציבורי.

בתפילת שחרית מתפלל יהודי "יהי רצון מלפניך אדוני אלוהיי ואלוהי אבותיי שתרגילני בתורתך, ותדביקני במצוותיך ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, ותרחיקני מיצר הרע ותדביקני ביצר הטוב, וכוף את יצרי להשתעבד לך".  בטרם רצח קין את הבל אחיו, הוא קינא בו על שמנחתו מצאה יותר חן בעיני אלוהים,  ופניו נפלו. אמר אלוהים לקין: "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו, ואתה תמשל בו". אלוהים לא מעלים את הבל ולא את מנחתו; הוא מצווה על קין שלא להתפתות ולקנא, ואם הוא מתפתה - אז שימשול ביצר הקנאה. קין נכשל במבחן ונכנע ליצרו. איני יודע אם התפלל באותו יום תפילת שחרית, או שהתפלל ולא הבין אותה. גם אם הבין אותה וגם אם הבין את הנחיית אלוהים, הוא כשל במבחן המעשה; הוא לא מצא בעצמו די כוח רצון כדי למלאה.

היצרים האנושיים כגון גאווה, תאווה, קנאה ושנאה, מעמידים בפנינו בכל מקום ובכל תחום פיתויים לביצוע מעשים לא הוגנים הפוגעים בזולתנו: הידחפות בתור או בפקק, הצהרות שקריות כדי לקבל את שלא מגיע לך (תו נכה לדוגמה), הטעייה בהצגת מחירים לצרכנים ועוד. השאלה היא האם האדם נכנע ליצריו ונותן להם להכתיב את מעשיו, או שהאדם עומד בפיתוי באמצעות הכוח המוסרי שלו וכוח רצונו. הדרישה להעלים את הפיתוי מן העין במקום להתגבר עליו, בוודאי לא מעמידה את הדורשים זאת בחזקת "הגיבור הכובש את יצרו "(מסכת אבות). לא פלא שהציבור בישראל קבע באופן חד משמעי בסקר "מראת ההגינות" של המרכז לקידום ההגינות בישראל, כי דרישת הציבור החרדי והדתי לאפשר הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא ביטוי לא הוגן של ניסיון לכפייה דתית.

לכאורה ניתן לטעון כי לפנינו דילמה של הגינות; הגינות היא התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. הציבור החרדי מבקש שיתחשבו ברגשותיו, אבל התחשבות זו תהווה חוסר התחשבות בציבור החילוני ובעיקר בנשים. לפי סקר "מראת ההגינות" של המרכז לקידום ההגינות בישראל בביצוע מכון גיאוקרטוגרפיה על מדגם ארצי מייצג של ציבור גולשי האינטרנט בישראל, קבעו כאמור 61% מהציבור שהדרישה לאפשר הפרדה מגדרית מהווה ביטוי לא הוגן של כפייה דתית ( 80% מהציבור הדתי חרדי רואה בכך דווקא ביטוי הוגן של בחירה חופשית, אבל 82% של הציבור החילוני רואה בכך ביטוי לא הוגן של כפייה דתית.

כיצד מיישבים מחלוקות מעין אלה, שבהן בחירה של צד אחד לגבי אורח חייו מהווה סתירה לאורח החיים שבהם בחר הצד האחר? במישור הפרט לפנינו בני אדם השווים בזכויותיהם ובדרישתם להגינות . במישור הכלל יש לנו מדינה שהוקמה ומתקיימת  כמדינה יהודית דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.(אגב האפשרות להתפצל לשתי מדינות הוצגה בסקר "מראת ההגינות" הנ"ל באמצעות שאלה לגבי הפרדת המדינה לערים חילוניות ולערים דתיות. מתברר ש-73% מהציבור בישראל מתנגד להפרדה ( 84% מהציבור החילוני, 67% מהציבור המסורתי ואף 60% מהציבור החרדי (!) לא רוצים בהפרדה כזאת). כלומר עם ישראל מבקש לחיות ביחד! זוהי אולי הבשורה הגדולה היוצאת מן הסקר!

הדבר מחייב קבלה של כללי חיים מסוימים המבוססים על ערך ההגינות. על פי ערך זה,  צד אחד לא כופה את אורח חייו על הצד האחר במרחב המשותף שהם חולקים. ב-ד' אמותיו כל אחד לפי אמונתו, ובמרחב הציבורי ידאג לרסן את עצמו ואת יצריו להכלת הצד האחר על שונותו.

הצמחונים בינינו לא אוכלים בשר, ולכן באירועים הכוללים ארוחות מן הראוי לדאוג כי התפריט יכיל גם מנות צמחוניות. אך אין בכך כדי להכשיר איסור מכירת בשר ומוצריו במרחב הציבורי.  (וידוי: כיו"ר(משותף) של ועדת זכויות בעלי חיים בלשכת עורכי הדין, וכצמחוני מזה 25 שנה, אני מודה שעד עצם היום הזה מהווה עבורי מעבר על פני מתקן מסתובב של עוף בגריל פיתוי מאתגר, וזאת למרות שלבי נחמץ לעצם המחשבה על הסבל הנורא של בעלי החיים הנשחטים כדי להזין את תעשיית המזון).  חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) קובע איסור התעללות בבעלי חיים. יש לו שני חריגים, אחד מהם הוא: המתת בעלי חיים שנעשתה לצורכי מאכל אדם. כשמדובר בהטלת איסורים בחוק, הכנסת שמרה על הסטטוס קוו המאפשר לקרניבורים להמשיך לאכול בשר ולצמחונים ולטבעונים להימנע מכך (את בעלי-החיים לא שאלו כמובן...).

את המאבק על החמלה כלפי בעלי החיים אל מול הנוהג  הבסיסי של בני האדם לאכול בשר, השאירו למישור החינוכי וההסברתי,  שבו מנסים לשכנע ולא לכפות. המאמר "חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק מסביר מדוע התורה אפשרה (לא ציוותה) לאכול בשר "ככל שתתאוו". עם זאת, הרב קוק מבהיר שלכשיגיעו בני האדם לרמה מוסרית גבוהה יותר (אל דאגה – זה יקרה לדבריו רק בתקופת אחרית הימים...), הם יבינו בעצמם שהריגת בעלי חיים כדי לאוכלם היא פסולה, לא יתאוו לכך יותר ויחדלו מאכילת בשר.

כשהמדובר בחיים משותפים במרחב הציבורי, אין מקום לכפייה, בוודאי לא אם הפתרון מצוי בידיו (או בכוח רצונו) של האדם, והוא – לשלוט בפיתוי וביצרים. כך ביחסו לבני המין השני

וכך גם ביחס ליתר הפיתויים בחיינו, הגורמים להתנהלות פוגענית כלפי הזולת, כגון קנאה, שנאה, גאווה ותאווה. ערך ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות כלפי הזולת – הוא המצפן ההתנהגותי הנדרש והכה חסר במקומותינו. אם נצטייד בו, נהפוך להיות לא פחות מגיבורים – בני אדם הכובשים את ייצרם.