top of page

להיות ראויים

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור בעיתון מעריב.


בשנת 1998 יצר סטיבן שפילברג את הסרט הידוע "להציל את טוראי ראיין". בסרט מסופר על יחידת לוחמים אמריקאים במלחמת העולם השנייה, שנשלחת אחרי הפלישה לנורמנדי בשנת 1944 להציל טוראי בשם ראיין שנלחם בעומק החזית. שלושת אחיו של ראיין נהרגו קודם לכן בקרבות ויחידת הלוחמים, בפיקודו של סרן מילר, נשלחת לאתרו כדי להשיבו למשפחתו בארה"ב (המקרה מבוסס על סיפורה של משפחת נילנד האמריקאית, שבנה פרד חולץ מהחזית באופן דומה). לאחר קרבות ותלאות מגיעה היחידה לקו הקדומני בחזית, מאתרת את טוראי ראיין, אך נשארת לתגבר את הכוח האמריקאי שם כנגד התקפת הנגד הגרמנית. בקרב שמתפתח נהרגים מרבית לוחמי היחידה, לרבות המפקד סרן מילר, אולם הם מצליחים לשמור על טוראי ראיין בחיים ולהחזירו למשפחתו. מילותיו האחרונות של סרן מילר הגוסס לטוראי ראיין היו: "תרוויח את זה, ראיין; תצדיק את זה!" סצנת הסיום המרגשת של הסרט מראה את ראיין 50 שנה לאחר מכן עולה עם משפחתו על קברו של סרן מילר בבית הקברות בנורמנדי. מול מצבתו של סרן מילר, הוא פונה לאשתו ומבקש ממנה : "אמרי לי שחייתי חיים ראויים; שהייתי אדם הגון". לא היה לו ספק מה פירושם של חיים ראויים: לחיות בהגינות - בהתייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות.


מלחמת "חרבות ברזל" הקשה שעברנו בשנתיים האחרונות, היתה משופעת בגילויי גבורה והקרבה של לוחמינו ובזכותם גם הושג הניצחון בקרב. לצערנו, רבים שילמו על ניצחון זה בחייהם או בשלמות גופם ונפשם. אחד הלוחמים הללו היה רס"ן איתמר לוי פרידמן ז"ל, קצין לוט"ר אילת, שנפל בקרב בעזה בעת שירותו במילואים. איתמר ז"ל היה גם מורה בבית הספר באילת, ומתוך הלחימה הוא כתב לתלמידיו מכתב ובו מסר חשוב שרצה להעביר להם:


"היו ראויים למחיר אותו אנחנו משלמים; דאגו שתהיה לנו חברה חזקה, מאוחדת, בה מכבדים אחד את השני, בה לכל אחד יש מקום". מסר זה הפך לצערנו לצוואתו הרוחנית. המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק טבע את הביטוי "ובמותם ציוו לנו את החיים", לאמור - בזכותם אנו חיים. אבל לביטוי זה ישנה גם משמעות נוספת: לא רק את החיים ציוו לנו, כי אם גם את דרך החיים - הדרך שבה נחיה את חיינו. לא בשל דברים של מה בכך הוקרבו החיים, כי אם בשל ערכים השקולים כנגדם והמסמלים את תמציתם, את עיקרם: הערבות ההדדית ואחוות העם שבשמן הלוחמים יצאו ונלחמו, ושאותן הם מורישים לנו במותם.


כל אזרח ישראלי הוא בעת ובעונה אחת המוטב והמחויב על פי צוואה רוחנית זו. למעשה כולנו בישראל בעלי חוב מרגע לידתנו - לאבותינו מייסדי המדינה, ללוחמינו מגיני המדינה, ובוודאי לנופלינו שנהרגו כדי שאנו נמשיך כאן את קיומה של המדינה שעליה מסרו את נפשם. האם באופן התנהלותנו היום אנחנו מממשים ומגשימים את צוואתם? האם אנו חיים כאן חיים ראויים - חיים הוגנים? מדד ההגינות שפיתח המרכז לקידום ההגינות בישראל ונבחן מעת לעת באמצעות סקרים שעורך מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה על מדגם ארצי מייצג של הציבור בישראל (ושפורסמו בשנים האחרונות ב"מעריב"), מצביע שוב ושוב על ליקויים חמורים ביותר באופן אימוצה של ההגינות על ידי החברה ועל ידי הממשלה בישראל.


האם לדוגמה הנהג העוקף פקק תנועה מהשוליים מבטא התנהגות הראויה להקרבתם של הנופלים? הם לא חיפשו לעצמם כמוהו את הפתרון הקל והאנוכי על חשבון אחרים. האם סוחר או איש עסקים המרמה לקוחות חי חיים הראויים להקרבתם? האם פוליטיקאי המגדף יריבים אידיאולוגים נוהג בהגינות המכבדת את אחוות הלוחמים שנפלו למענה? האם המנהל המתעמר בעובדיו, הדייר המתנכל לשכניו, פקיד הציבור המזלזל בזכויותיו של האזרח העומד מולו, הממשלה המחלקת הטבות במיליארדים מתקציב המדינה לשותפים פוליטיים במקום לציבורים הנזקקים להם, האם הם כולם מקיימים את צוואתם הרוחנית של הנופלים? מה חשים גיבורינו, במקום שבתם במרומים, כשהם מביטים עלינו ושואלים: האם למען חברה וממשל כאלה נלחמנו? לא טקסי הזיכרון הרבים, לא האנדרטאות המוקמות בכל רחבי הארץ ובוודאי לא הנאומים הנמלצים של אישי הציבור, אין די בם כדי להחליף את המבחן הפשוט המאפשר מענה לשאלה זו: האם אנחנו, שממשיכים לחיות בזכותם, נוהגים ביומיום ביחסינו לזולת על פי ערך ההגינות - אותו ערך שמבטיח חברה המאופיינת בסולידריות, בסובלנות, בשותפות גורל ובערבות הדדית? אותו הערך המבטיח התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות?


ישאל עצמו מהיום כל אזרח במדינה, כמין מדד הגינות אישי, האם הוא חי באופן הראוי להקרבתם? אם נעשה זאת, נקדש בכך גם את זכרם וגם את מורשתם של הנופלים, ברוח הביטוי של ביאליק "ובמותם ציוו לנו את החיים". אימרה ידועה גורסת כי יותר משקיבלנו את העולם בירושה מהורינו, קיבלנו אותו בהשאלה מילדינו; במדינת ישראל נכון לומר, שאת המדינה קיבלנו בירושה גם מילדינו: הם נלחמו ומסרו נפשם למעננו, ובכך השאירו לנו את סוד הקיום ואת קוד התפעול של המדינה שלנו: היו ראויים!

תגובות


המציאות מעמתת אותנו בכל יום עם מקרים רבים של חוסר הגינות הפוגעים באיכות החיים וגורמים נזקים ממשיים בתחומים רבים (בכביש, בחנות, בעבודה, בממשל, ואף בביטחון מדינת ישראל) הנורמה החברתית האחראית למצב זה רואה ברווח שאדם או גוף יצמיחו לעצמם את חזות הכל, וזאת על חשבון ערכים של יושר, התחשבות וחמלה, ובלא כל בושה או נקיפות מצפון! 

סינדרום ה"פראייר" ששלט במדינה לאורך עשרות שנים,יצר תחרותיות, פלגנות ומחנאות חברתית קשה יחד עם תופעות של דורסנות כלכלית ואף שחיתות פלילית. סינדרום ה"פראייר" שרמס את ערכי ההגינות בחברה הישראלית, כירסם גם באמון ההדדי וגרם לחשדנות אוטומטית מפני פעולה נצלנית של האחר. את המצב שנוצר יש לתקן על-ידי הטמעת ההגינות כערך חברתי מנחה, מאחד ומחזק.

bottom of page