הכובע הבוער

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל. פורסם במקור בעיתון מעריב.

מכירים את שלישיית הקופים שאחד מהם לא רואה, השני לא שומע והשלישי לא מדבר? ייתכן כי עוד מעט יתפרסם שהם אלה שנבחרו על ידי הממשלה להרכב ועדת החקירה לבדיקת אירועי השבעה באוקטובר; אבל בתיקון קטן: כל אחד מהם יסגל לעצמו גם את המגבלות של חבריו. אין עיוור יותר ממי שמסרב לראות; אין חירש יותר ממי שמסרב לשמוע; ובכלל, נוצר הרושם שאת הדוח של ועדת החקירה הזו ניתן לכתוב עוד לפני שקמה: עולה חשש שלא את האמת הם יחפשו, כי אם את דעת שולחיהם...

עברתי פעם על תחקיר שבוצע אחרי פעולה מוצלחת של יחידה מובחרת בשטח אויב. באותה היחידה נהוג שכל לוחם שהשתתף בפעולה גם מבצע תחקיר עצמי על תפקודו שלו. באחד העמודים בתחקיר משך את תשומת ליבי דיווחו של לוחם שנשלח לאבטח את זירת הפעולה מפני התקרבות של גורמים עוינים. וכך כותב אותו לוחם: "אני פישלתי בכך שבמקום לשכב עם הפנים לכיוון דרום מזרח שכבתי עם הפנים לכיוון דרום מערב". רק להזכיר - הפעולה עברה בהצלחה, שום אויב לא התקרב לזירה ואף אחד לא ראה היכן שכב אותו הלוחם.

שאלתי את עצמי מדוע הוא ראה לנכון לספר על טעות שביצע ושאיש ממילא לא היה מגלה. באותו הרגע התחלפה אצלי הפליאה בהערכה עמוקה ללוחם האמיץ והאמין וליחידה שזאת תרבות התחקירים שלה. נאמר כבר "רק הטובים ביותר ממשיכים כל הזמן להשתפר". ניתן לשאול מה יש להם לשפר, אם הם כבר הטובים ביותר; אבל כאן בדיוק טמון סוד המצוינות: שיפור מתמיד. לא לקפוא על השמרים ולחתור באופן מתמיד להעלאת הרף. ואכן באותה היחידה המובחרת נהוגה לא רק תרבות של תחקיר אמת נוקב ובלתי מתפשר, אלא גם תרבות של תחקירי הצלחות ולא רק תחקירי כישלונות. גם בפעולה מוצלחת היו אולי מרכיבים פחות מוצלחים, שניתן להפיק מהם לקחים ולשפרם, כי אם לא יתוקנו יהיו עלולים להכשיל את הפעולה הבאה. אירועי השבעה באוקטובר בדרום לא היו כידוע הצלחה גדולה(לפחות לא לנו). ישובים נכבשו על ידי החמאס, למעלה מ-1200 ישראלים נטבחו, בוצעו מעשי זוועה כלפי נשים, ילדים ומשפחות שלמות, ונחטפו 251 אזרחים וחיילים לעזה.

אף על פי כן עד היום לא קמה ועדת חקירה ממלכתית! 90 יום לאחר מתקפת הפתע, מינה הרמטכ"ל הקודם רא"ל הרצי הלוי צוות חקירה חיצוני בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, אך בלחץ הממשלה עצר את המהלך. צה"ל קיים בהמשך המלחמה תחקירים פנימיים משלו, שבדקו היבטים שונים בתפקודו, אך ועדת חקירה ממלכתית כמו זו שקמה אחרי מלחמות קודמות לא הוקמה. הממשלה מסרבת להקימה ומעדיפה על פניה ועדת חקירה ממשלתית, כשהיא רוצה למנות בעצמה את חבריה (שלושת הקופים מתחממים כבר על הקווים...).

חוק ועדות חקירה תשכ"ט 1969 קובע בסעיף 4(א):" החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה תודיע על כך לנשיא בית המשפט העליון והוא ימנה את יושב ראש הוועדה ואת שאר חבריה...". לא צריך להיות היועץ המשפטי לממשלה כדי להבין את משמעות הסעיף הזה: הרכב ועדת החקירה ייקבל על ידי נשיא בית המשפט העליון. הסדר זה נועד להבטיח את שני הערכים החשובים ביותר האמורים להיות מיוצגים בוועדת החקירה, והאמורים לשמש נר לרגליה: אמת ואמון. באירועים הדרמטיים והטעונים המצדיקים הקמת ועדת חקירה ממלכתית (ואין חולק על כך שאירועי השבעה באוקטובר הם כאלה), יש בנוסף למורכבות הטבעית בחקירה, גם תופעות של מגבלות זיכרון והטיית זיכרון, בתום לב ואולי אף במכוון, וסימפטום הרשומון חוגג. רק ועדת חקירה מקצועית ובלתי תלויה תוכל לרדת לחקר האמת. המרכיב השני נקשר למשמעות קביעותיה של הוועדה ולהשלכתן על גורלות של אנשים, מערכות, ואולי אף של המדינה כולה. בשבר הזה שנוצר בעקבות השבעה באוקטובר, נפגע האמון הציבורי במדינה, בממשלה, בצבא ובתחושת המוגנות של העם בישראל. ועדת חקירה ממלכתית נועדה גם לסלול את הדרך לשיקומו של אמון זה. תנאי ראשון לכך הוא האמון שייתן הציבור בוועדה עצמה ובמסקנותיה.

שני הערכים האלה - אמת ואמון - לא יושגו אם הממשלה היא זו שתמנה את ועדת החקירה. מינוי החוקרים על ידי הנחקרים סותר מושכלות ראשונים של ביקורת אמיתית, והפסול יקרין גם על מעמדה, גם על עבודתה וגם על מסקנותיה. לא זו היא דרך התיקון של שבר לאומי; נהפוך הוא: זוהי הדרך להסתרת האמת ולחשיפת המדינה לסכנת הישנות האירועים. זוהי גם הדרך להנצחת אי האמון של הציבור בממשלה. אמון נוצר בראש ובראשונה מהגינות – כבוד, יושר והתחשבות בזולת. אם אין הגינות מצד הממשלה כלפי הציבור שאותו היא משרתת, אין גם אמון של הציבור בממשלה, וזהו הרי התנאי לפעולתה התקינה של ממשלה דמוקרטית. ראש הממשלה כנראה שכח ש"מעל רוה"מ ניצב העם". כרגע, מעל ראשו של ראש הממשלה, ניצב רק כובע והוא בוער... האם יש משהו שהוא מעוניין להסתיר? (עיינו ערך "אחריות"...).