ארץ צבי

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל.

בשבוע שעבר, עם החזרתו לאדמת ישראל של החלל החטוף רס"מ רן גואילי הי"ד, גיבור קרב עלומים, נשלמה מלאכת השבת כל החטופים מעזה. השעון שעמד בכיכר החטופים ומנה את הימים והשעות מאז החטיפה בשבעה באוקטובר, חדל סוף סוף מלכת. השעון הזה היווה בשנתיים האחרונות כמעין תזכורת מוסרית לערבות ההדדית של עם ישראל. (אני מציע לרון חולדאי ראש עיריית תל-אביב-יפו להכתיר את כיכר החטופים בשם "כיכר עם ישראל" או "כיכר הערבות ההדדית" כביטוי לתכונה נפלאה זו של עמנו, שלא הכזיבה גם במלחמה האחרונה).

בשיר המיוחד "ארץ צבי", שנוצר בעקבות מבצע יונתן – חילוץ החטופים הישראלים מאנטבה – הנציחה זאת המשוררת תלמה אליגון רוז ללחנו הבלתי נשכח של דובי זלצר, בכתבה את השורות הבאות: "אל עם אשר, לא יחשה, ואת בניו לא יפקיר לזר". וממשיכה המשוררת וכותבת: "כבני רשף חשו, הרחיקו עוף, להשיב את כבוד האדם". השבת החטופים עד האחרון שבהם הייתה פעולה מתחייבת לא רק כדי להשיב בנות ובנים לגבולם ולמשפחותיהם, אלא גם כדי לשמור על צלם האנוש שלנו, על כבוד האדם. זהו הקוד הערכי של ארץ צבי - של המדינה שלנו. במשך כל שנות הימצאותנו בגלות לא היה מי שישמור על כבוד האדם של היהודים; מדינת ישראל קמה בראש ובראשונה כדי להבטיח את קיומם ואת שמירת כבודם האנושי.

בהקימם את מדינתם התחייבו היהודים גם לשמור על כבודו של כל אדם, כי ערכים לא ניתנים לחלוקה. הצהרנו על כך במגילת העצמאות שהקימה את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, תבטיח חופש דת מצפון לשון חינוך ותרבות...". חזרנו והצהרנו על כך כשחוקקנו את חוקי היסוד ובראשם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992. (אגב, בניגוד לטעות הרווחת, את המהפכה של חוקי היסוד לא הוביל נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרון ברק, אלא שר המשפטים דן מרידור ואיתו יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת, ח"כ אוריאל לין, שניהם חברי הליכוד של אז. (מה רב המרחק מהליכוד של אז לזה של היום...). הנשיא אהרון ברק ביצר את מעמדם של חוקי היסוד שחוקקה הכנסת, בכך שפירש לאורם במהלך השנים את חובות ההתנהלות של הרשות המבצעת במדינה).

ערך כבוד האדם מצוי בשנים האחרונות באיום מתמיד ובסכנת רמיסה. ערך ההגינות - התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות - הפך בישראל למצרך במחסור. דוחקות את רגליהם תופעות האנוכיות, הכוחנות והדורסנות שבאות לידי ביטוי בהתנהגותם של פוליטיקאים, של אנשי עסקים, של נהגים בכביש ושל בריוני הרחוב. המציאות הישראלית רוויה בגסות ובאלימות, הן במרחב הציבורי והן בתוך המשפחה. הפשע משתולל, ותחושת הביטחון האישי נעלמה.

האם זהו אותו העם שידע להגיע לקצה העולם כדי "להשיב את כבוד האדם"?

בלי הגינות הדדית קורס החוסן החברתי שלנו ואיתו גם החוסן הלאומי. בלעדיהם יש סכנה קיומית למדינת ישראל ולעם היהודי, מבפנים ומבחוץ.

פרופ' דן אריאלי מדבר בספרו "האמת על באמת" על תזכורת מוסרית כאחד הכלים היעילים למאבק בחוסר ההגינות. תפקידו להזכיר לאדם ברגעים קשים של התמודדות עם כוחות שליליים, מאויבים ועד פיתויים, מה הם הערכים שהוא מחויב להם; שעל פיהם הוא אמור לנהל את חייו. מצוות קביעת המזוזה והנחת התפילין הן התזכורות המוסריות לקיום ערכי התורה והן מאוזכרות בתפילת שמע שנושא היהודי פעמיים ביום. סיכת הסרט הצהוב על דש הבגד הייתה במהלך המלחמה תזכורת מוסרית שכזו וסמל המאבק להשבת החטופים. אולי יש מקום היום לחשוב על צמיד כחול לבן כסמל המחויבות לשמירת ערכי ההגינות ההדדית וכבוד האדם בישראל.

מחויבות זו מתבטאת בשלושה כללים:

1. דוגמה אישית - לנהוג בכל אדם בהגינות ולהתייחס בכבוד, ביושר ובהתחשבות לזולת, מבלי לנצל חולשות או מצוקות.

   
   

2. להיות שגריר הסברה במעגלים המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים לערך ההגינות, לא רק כערך ראוי ונאצל, אלא גם כאינטרס האמיתי שלנו כפרטים וכחברה.

   
   

3. לגלות אפס סובלנות כלפי תופעות של חוסר הגינות בסביבתנו, ולהעביר בקול רם וברור מסר חד משמעי: בארץ הצבי מקדשים את כבוד האדם!

העם שאת בניו "לא יפקיר לזר", צריך שלא להפקירם גם לנטע זר בקרבו – לתופעות ולהתנהגויות הזרות לרוח מורשתו. יש להחזיר את ערכי ההגינות וכבוד האדם להיות שזורים "כשתי וערב בבגד יומה" של ארץ הצבי שלנו, כשורותיה הבלתי נשכחות של המשוררת תלמה אליגון רוז.