המקל הגדול

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל.

פוליטיקאי ידוע סיים פעם את נאומו ושכח את רשימותיו על דוכן הנואמים. מי שהציץ בהן לאחר לכתו, מצא שם ליד אחת הפסקאות סימון גדול בכתב יד: "להגביר את הקול! טיעון חלש!". נזכרתי בכך כששמעתי על הכוונה להגדיל את הקנס על דיבור בסלולר בנהיגה לסכום של עשרת אלפים שקלים. שאלתי את עצמי האם זה מה שיגרום לנהיגה זהירה יותר ויצמצם את תאונות הדרכים, או שזה פשוט צעד נואש מצד המשטרה ומשרד התחבורה, כדוגמת הגברת הקול אצל הנואם, לנוכח אוזלת ידם במלחמה בתאונות הדרכים?

מדוע אנשים נוהגים בחוסר זהירות בכביש?

הדמיון בשורש נ.ה.ג בין הפעלים לנהוג ולהתנהג אינו מקרי: כפי שאדם מתנהג, כך הוא נוהג. אם אינו רגיל לנהוג בהגינות ולהתחשב בחוק ובאחרים בעסקים, בחנות ובחברה, כך גם לא יכבד את החוק בכביש ולא יתחשב בנהגים אחרים. האדם נתון בפיתוי מתמיד בין יצריו – מה שמתחשק לו, לבין מצפונו – האופן שבו ראוי להתנהג; בין האינטרסים שלו, לבין ההתחשבות גם באינטרסים של אחרים, החיים אתו באותו המרחב ולהם זכות לא פחותה משלו למימוש האינטרסים שלהם.

הלל הזקן קבע את כלל הזהב "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", והגדרת ההגינות מבוססת על כלל זה: התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. הכול מתחיל בעצם מן ההגינות (או מהעדרה).

מה יגרום לאדם לנהוג בהגינות? הפסיכולוג האמריקני פרופ' לורנס קולברג תאר במחקריו את שלבי ההתפתחות המוסרית של האדם: השלב הבסיסי ביותר, המאפיין בדרך כלל גיל צעיר מאוד, הוא הפחד וההרתעה. לדוגמא אם ילד דוחף אצבעותיו לשקע החשמל, קודם כל צועקים לעברו: "לא! אסור!" והוא מתחיל לזהות את ההתנהגות האסורה עם הכעס והצעקה של הוריו, ונמנע מלנהוג בדרך שתעורר זאת אצלם. מהר מאוד, עם התקדמות הגיל, גם מוסיפים לאזהרה הסבר על הסכנה או על הפסול שבהתנהגות האסורה.

השלב השני בסולם קולברג הוא התועלתנות ההדדית - תן לי ואתן לך. במונחים מוכרים יותר זוהי הכדאיניקיות, האינטרסנטיות, ה"מה ייצא לי מזה?". השלב השלישי הוא ההתנהגות הנורמטיבית - כיצד מצופה מילדים טובים או מאנשים טובים להתנהג.

רק השלב הרביעי הוא הפנמת הצורך לנהוג על פי החוק והסדר. אין טעם להמשיך הלאה לשלבים הבאים, כי דומה שהחברה הישראלית ממילא לא מגיעה לשם. היא נמצאת בשני השלבים הראשונים -הפחד מעונש והחשיבה התועלתנית.

על הרקע הזה יש גם להבין את קנס 10,000 השקלים: כנראה שהיה צורך להרים את הקול על ה"ילד" ולהעניש אותו בעונש מרתיע יותר. לא בדיוק תעודת כבוד לחברה שלנו. בהקשר זה ניתן לחשוב על עוד שתי שאלות רלבנטיות:

א. האם ענישה מחמירה היא אפקטיבית?

ב. אם השיטה טובה לכביש, מדוע לא להפעילה מול התנהגויות שליליות אחרות במדינה?

על אפקטיביות הענישה החמורה ניתן גם להתרשם מן הנעשה במקומות רחוקים: נסו לדוגמה להשליך מסטיק או פסולת אחרת ברחוב בסינגפור. מדיניות אכיפה נוקשה הנהוגה שם תעלה לכם ב-5000 שקל קנס על עבירה ראשונה בתוספת 12 שעות של עבודות שירות משפילות. בעבירה שניה העונש כבר מוכפל. (בארץ אגב הקנס עומד על 750 שח בלבד).

עכשיו השוו בין רמת ניקיון הרחובות בארץ לבין זו של סינגפור המצוחצחת והנקייה. הסוד טמון גם בהבדל חשוב נוסף: רמת האכיפה. בארץ החוק להשלכת פסולת קלה ברחוב כמעט לא נאכף. פרופ' דן אריאלי בספרו "האמת על באמת" ממפה את הגורמים המשפיעים על רמאות וחוסר הגינות. לסכום הכסף שאנו עשויים להרוויח ממעשה הרמאות אין כל כך השפעה לפי מחקריו, אולם פיקוח הדוק מצמצם את הנטייה לרמות. על פי ממצא זה לפתרון בעיית תאונות הדרכים תועיל יותר נוכחות משטרתית מוגברת ושפיטה יותר מהירה, נחושה ובולטת מאשר העלאת גובה הקנס. בכל מקרה כנראה הענישה היא מעין תמריץ שלילי להתנהגות לא רצויה, כלי חיוני להכוונת התנהגות וליצירת הרתעה.

יש אנשים שיש להם חשיבה לטווח קצר, כמו הילדים הנמצאים בשלבים התחתונים של סולם ההתפתחות המוסרית, ולהם במיוחד מיועד כלי הענישה. יש אנשים לעומתם המסוגלים כבר לחשיבה לטווח ארוך ומסוגלים להבין את השלכות מעשיהם , אך מצד שני יש להם זיכרון לטווח קצר. אנשים אלה צריכים יותר מה שפרופ' דן אריאלי מכנה "תזכורת מוסרית", שבה הוא רואה כלי שמצמצם את הנטייה לרמאות. גם בהקשר זה ניתן להבין את הגדלת הקנס על הדיבור בסלולר בכביש, כמעין תזכורת כואבת. אם רוצים לחזק את הזיכרון לטווח ארוך ולא רק את החשיבה לטווח ארוך, צריך לעשות הרבה יותר מענישה; יש לייצר אווירה המפזרת באופן מתמיד ועקבי מסרים בדבר החשיבות של התנהגות הוגנת והתחשבות בזולת, וכן של התועלת שיש בהן בסופו של דבר גם לאדם עצמו.

השאלה הנוספת המתבקשת אם כך, היא מדוע לא להפעיל את כלי הענישה גם מול סוגים אחרים של התנהגות פוגענית, לדוגמה הפוליטיקאי שבדבריו המשתלחים והמעליבים יוצר פילוג ושסע בעם? מיד יעלה הטיעון שאסור להיגרר למדרון חלקלק זה ושהטלת הגבלות על חופש הביטוי היא תחילת קיצה של הדמוקרטיה. עם זאת ראוי אולי לזכור שחופש ביטוי אין פירושו חופש ביזוי, ושמטרת הדמוקרטיה אינה להגן על התנהגויות הפוגעות באזרחים. גם בכביש החמרת ההרתעה מפני עבירות תנועה אינה מהווה פגיעה בחופש התנועה. כשאין ריסון עצמי על חופש ההתנהגות, נדרש ריסון חיצוני, על מנת שיישמר החופש לא רק לך אלא גם לזולתך.

אכן רצוי היה שההתנהגות שלנו תונחה על ידי ערכים ובראשם ערך ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת, אך לשם כך נדרשת פעולת חינוך והסברה הרבה יותר אינטנסיבית ואפקטיבית. כל עוד ננהג באופן ילדותי או אנוכי, ונפעל רק על פי מה שמתחשק לנו, הרי שלא נוכל לבוא בטענות על התייחסות תואמת מצד החוק והרשויות, כיאה למי שטרם התקדם בסולם ההתפתחות המוסרית.