מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.
האם כדאי לי להעביר אישה קשישה את הכביש? האם כדאי לי כבעל עסק לומר אמת לצרכנים? האם כדאי לי להתנדב בצבא ליחידה מובחרת? האם כדאי לי להמתין בסבלנות בפקק תנועה או לעקוף אותו ולחתוך מנתיב אחר?
יתכן שאתם נעים בכיסא באי נוחות אולי אפילו נמלאים כעס למקרא השאלות הללו. מצוין! זה בדיוק מה שצריך להרגיש כשמסתכלים במראה שממנה ניבטים אלינו חלקים לא מבוטלים מן המציאות הישראלית. גם המאבקים על תנאי העבודה של המורים ושל המתמחים ברפואה מציבים בפנינו מראה שמבעדה משתקף סולם הערכים החברתי השליט היום בכיפה. המתמחים נדרשים לעבוד שעות ארוכות ששום בעל מקצוע אחר לא נדרש להן, ואחר כך לצאת לכביש ולסכן את עצמם ואת עוברי הדרך האחרים, או לנתח את החולים כשהם רצוצים מעייפות ומועדים לבצע טעויות. המורים מתוגמלים פעמים רבות באופן מביש, שגורם להרבה כוחות טובים להדיר רגליהם מן המקצוע. נזכור רק שזהו המקצוע האחראי בין היתר לעיצוב דמותם של אזרחי המחר ושל "נשמת האומה" כדברי המשורר חיים נחמן ביאליק.
השאלה הטבעית המתבקשת היא מדוע תנאי העבודה שלהם שונים באופן קיצוני מאלה של עובדי מגזר ההייטק, של עובדי הבנקים ושל עורכי הדין. אמרה ידועה גורסת כי "ציניקן יידע אולי לנקוב בשוויו של כל דבר, אך ספק אם יבין את ערכו האמיתי". על פי מה נקבע הערך של מקצוע מסוים לחברה? כיצד נקבעות רמות ההשתכרות במקצועות השונים? התשובה לשתי השאלות הללו אינה בהכרח זהה. מורה ראוי לשמו, "מורה לחיים" כפי שהוא נקרא, מוציא מקרב תלמידיו בוגרים עם מטען לחיים שמאפשר להם מאוחר יותר להגיע לכהן כראשי ממשלה ושרים, להתפרסם כמומחים ברפואה, במדע ובמשפט, להחזיק בתפקידים של מנהלי חברות ושל קצינים בכירים בצבא ובמשטרה, ואף להיות בעצמם "מורים לחיים" לאלפי תלמידים אחרים. האם הדבר בא לידי ביטוי בתנאי עבודתו של מורה אותה כיתה? המתמחים ברפואה מרפאים אנשים ומצילים חיים, והרי "כל המציל נפש אחת , כאילו הציל עולם מלא". כיצד גומלת להם החברה בתנאי עבודתם?
אבל לא רק שוק העבודה לוקה בחוסר הגינות; המשק כולו והכלכלה מתנהלים לפי חוקי הג׳ונגל, סליחה, כללי ההיצע והביקוש, ובהם הכלל הקובע שהחזק הוא שמכתיב את המציאות. בקביעת תנאי עבודתם של המורים והמתמחים, החזק הוא ממשלת ישראל ומשרד האוצר. זה לא היה המקרה כשהממשלה התמודדה מול הוועדים החזקים בחברת החשמל ובנמלים; לא ראינו אז שהיא גילתה מולם כזאת "רוח קרב". האם העובדים שם היו מוכנים להסתפק במשכורות של מורים? אם לא, מדוע להתעקש לכפות זאת על המורים ? נכון, באוצר חייבים לפקח על ניצול הגיוני ואחראי של כספי משלם המיסים (אם כך קוראים בין היתר לבזבוז מיליארדים בתכיפות גבוהה על מערכות בחירות ומימון מפלגות), אך אם הפיקוח הזה מופעל תוך אפליה שרירותית של מגזרים חלשים, הוא מאבד מן הלגיטימציה המוסרית והציבורית שלו. במקרים אלה, הדבר גובל לעיתים בתסמונת הגולם הקם על יוצרו, משל היה הזנב מכשכש בכלב.
מדינת ישראל קבעה לעצמה כבר בראשית הדרך אוסף של ערכים שעליהם היא התכוונה להשתית את החיים במרחב הציבורי. הם מופיעים במגילת העצמאות שלנו, המסמך שדומה כי מעלה אבק אי-שם בגנזך המדינה. הערך המתמצת את מכלול הערכים המופיעים בה הוא ערך ההגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. כאשר באים לקבוע מדיניות, לרבות מדיניות שכר, מגילת העצמאות היא המסמך שצריך להישלף ראשון ולהיות מונח על שולחן הדיונים: ערכים תחילה! הגינות תחילה! על פי סדר דברים זה, לדוגמה, לא היה כלל מתנהל דיון על 26 שעות עבודה של מתמחים; הדיון היה מתחיל בפסילתה על הסף של אפשרות זו, כבלתי הוגנת ובלתי אנושית. רק מתוך נקודת מוצא של הגינות ניתן להגיע לדון במדדים ובשיקולים הרלבנטיים לקביעת תנאי עבודה מוסכמים.
החברה הישראלית צריכה להחליט אם לאפשר לחיים בה להמשיך להתנהל באופן כוחני, שלא משאיר הרבה תקוות לחלשים, או לשנות את אופן ההתייחסות לפרט כך שיהיה מונחה קודם כל על ידי ערך ההגינות. שוק העבודה אינו מתנהל במנותק מיתר תחומי חיינו, הנשלטים לצערנו אף הם על ידי אינטרסנטיות, דורסנות וניצול. הצרכנים סובלים מכך; הנהגים סובלים מכך; השכנים בבניין המשותף סובלים מכך. האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית גם אל עצמנו בחזרה: האם ה"כדאי לי" הוא שצריך להנחות את התנהלותי, או שעלי לנהוג על פי מה שטוב גם לי וגם לזולתי, כדברי הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
החדשות הטובות הן שהשניים בסופו של דבר מתמזגים: בחשבון נכון וכולל הפתרון ההוגן מתגלה בדרך כלל גם כפתרון הכדאי עבור כל הצדדים. כך לדוגמה, עלות שבוע שביתה של המורים למשק הוא 2,6 מיליארד ₪ לפי מחקר של בנק ישראל, ואילו הפער בין עמדת האוצר לדרישות המורים (נכון למועד כתיבת שורות אלה) עומד על 1 מיליארד ₪ לשנה. מדיניות הוגנת תמנע כאן גם נזקים כספיים, בדיוק כפי שהתנהגות הוגנת ומתחשבת בכביש תחסוך נזקים אדירים ברכוש ובחיי אדם.
רק אם תחלחל ההבנה כי האפשרות היחידה שתבטיח לנו קיום בהרמוניה לאורך זמן, היא דרך התנהלות ישרה, מכבדת ומתחשבת - דרך ההגינות - נתחיל לראות יותר אנשים מאושרים, מרוצים ומחייכים; שהרי הוגן פירושו הוגן עבור כולם, אחרת שיווי המשקל החברתי מופר ללא הרף.
לכן לשאלה הפתיחה - האם כדאי לי להעביר קשישה את הכביש - התשובה היא שבהחלט כדאי, גם לה, גם לי, וגם לחברה הישראלית, שזו תהיה בה מעתה נורמת ההתנהגות. (ובלבד שהקשישה בכלל רצתה לחצות את הכביש מלכתחילה...).