חוקי הג'ונגל

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.


רינת ודני, זוג צעיר עם שני ילדים, מתגורר בשכירות בדירה בת שלושה חדרים ברמת-גן, בסמוך למקומות עבודתם של בני הזוג. שכר הדירה החודשי שהם משלמים מעיק עליהם מאוד. הכנסתם המשותפת אינה מספיקה לכסות את הוצאותיהם, הכוללות גם מיסים וחשבונות, מחיה, נסיעות וגנים לילדים, ובכל חודש הם מוצאים עצמם בחובה בחשבון הבנק שלהם. בעל הדירה ראובן, גימלאי החי בגפו לא הרחק מהם, מודיע להם כי במועד סיום חוזה השכירות בעוד כשלושה חודשים, שכר הדירה יעלה ב 1000 שקלים, וכי עליהם להודיע לו אם רצונם לעזוב או להישאר. הבשורה הקשה קוממה מאוד את רינת ודני , שאינם יודעים מהיכן ייקחו אלף שקלים נוספים. במענה למחאתם על ההעלאה החדה, הסביר ראובן כי הדירה היא מקור פרנסתו היחיד בנוסף לגמלה הנמוכה ממקום עבודתו ולקצבת אזרח ותיק של הביטוח הלאומי. הוא טוען בפני בני הזוג כי יוקר המחיה המשתולל במחירי המזון, הדלק והשירותים הרפואיים לא מותירים בידיו כל ברירה. רינת ודני מבינים זאת היטב; הם הרי סובלים בדיוק מאותן ההוצאות עצמן, ובכל זאת משמעות ההתייקרות עבורם היא כנראה שייאלצו לעזוב את דירתם.


זהו סיפור אחד מני רבים על המתרחש היום בשוק השכירות. שוק זה, נזכיר, הוא מפלטם של רבים שידם אינה משגת לרכוש דירה משל עצמם. המדובר פעמים רבות בחלקים החלשים יותר באוכלוסייה: סטודנטים, זוגות צעירים, אימהות חד-הוריות ועוד. הלב יוצא אליהם ולמצוקתם, ובכל זאת כשמנסים לקבוע היכן חוסר ההגינות במצב זה, התשובה אינה כה קלה. זה אינו המקרה שבו המשכיר מנצל את מצב המצוקה בשוק השכירות ומתעמר בשוכרים בדרכים שונות, לרבות הקפצה מופרזת של שכר הדירה, בידיעה שאם יעזבו יש רבים אחרים שיתדפקו על דלתו. היכן עובר הגבול בין ניצול מצוקת השוכר לבין פעולה לגיטימית למיצוי הערך הכלכלי של רכושך?


הבעיה אינה מצומצמת לתחום השכירות בלבד; הכלכלה שלנו הקרויה כלכלת שוק חופשי מתנהלת על פי כללי ההיצע והביקוש. כללים אלה קובעים שאם יש הרבה מוצרים ושירותים דומים המתחרים על ליבו של הצרכן המחיר יהיה נמוך, ואילו במצב בו קיימים רק מעט שירותים ומוצרים הנדרשים על-ידי ציבור גדול, המחיר יהיה יותר יקר. הכלכלנים מאמינים שבאופן זה השוק מסדיר את עצמו באופן טבעי. לי הביטוי היפה "באופן טבעי" מזכיר דווקא טבע קצת אחר: ג׳ונגל שבו חל החוק האכזרי "החזק גובר". האם זה המודל שאליו אנו מבקשים להידמות? והיכן "מותר האדם"?


חוק הג׳ונגל הוא חוק לחזקים בלבד; החלשים נטרפים בו. כלכלה המתנהלת כך היא כלכלה כוחנית, דורסנית, כלכלה של כיפופי ידיים והכתבת תנאים ומחירים על-ידי החזק כלפי החלשים ממנו. רק לאחרונה למדנו כי אם מישהו סבר שעוצמתו הפיזית, הפוליטית או הכלכלית מאפשרת לו להתעלם מן הזולת או מצרכיו, בא משבר הקורונה והעמיד אותו במקומו ולימד אותו פרק בענווה, ביחסיות ובמגבלות הכוח. הסדר הכלכלה הכוחנית הואר לפתע באור בעייתי, והראה שהוא עלול להרוס עסק כשם שאולי בנה אותו בעבר. והדברים לא נותרים רק בתחום הכלכלה; הכוחנות והדורסנות ביחד עם ההתנכרות למצוקתו של הזולת זולגים ומתפשטים ליתר תחומי החברה, בכביש, ביחסי שכנים, בעמידה בתור וביחסי ממסד-אזרח; לא בדיוק מה שצפה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל כשדיבר על "שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית" במדינת היהודים.


המרכז לקידום ההגינות בישראל מגדיר את ההגינות כהתייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות. קשה לזהות הגדרה זו באופן ההתנהלות של חיי המסחר והכלכלה בישראל. אפילו חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' ג׳ורג' אקרלוף, טען כי "השוק החופשי מבוסס על רמאות". הרמאות היא גם בכך שקוראים לשיטה כלכלית זו "שוק חופשי" במקום "ג׳ונגל" ומפעילים כאן מכבסת מילים. הדבר דומה לניסיון להוסיף את התואר "ידידותי לסביבה" למוצר שאין קשר בינו ובין ההתחשבות בכדור-הארץ . קוראים לך "התיירקקות", אסוציאציה כביכול לצבע הירוק של הסביבה, אבל פונטית זה מצלצל כמו המילה "יריקה", במובן של זלזול באינטיליגנציה שלנו, באמת ובהגינות.


המטרה של מדיניות לאומית נכונה בתחום הכלכלה אינה שוק חופשי אלא שוק הוגן, והוגן פירושו הוגן לכולם. השוק הישראלי בענפים רבים אינו שוק חופשי אלא שוק מופקר - מופקר לכוחם ולתיאבונם שאינו יודע שובעה של יחידים ותאגידים חזקים.


חיים בחברה חופשית צריכים להיות מבוססים על התחשבות במכלול הערכים, הרגישויות והאינטרסים של קבוצות האוכלוסיה השונות, והתנאי לכך הוא קביעת בלמים ואיזונים על כוחם של יחידים, תאגידים ואפילו רשויות שלטון, למניעת הפרזות ועיוותים בשימוש בכוח זה כלפי הציבור או מגזרים בו. זהו כלל הזהב החברתי של "חיה ותן לחיות". הממשלה צריכה להיות מופקדת על שמירת האיזון הזה, ובמקום בו אין ריסון עצמי עליה להפעיל ריסון חיצוני על שימוש מופרז בכוח.


מדינה חופשית פירושה גם חופשית משיעבוד ליוקר המחיה. המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי דיבר על חובת הממשלה לדאוג לספק לאזרח את חמשת המ"מים : מזון, מעון, מורה, מרפא ומלבוש. סקר של המרכז לקידום ההגינות בביצוע מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה מינואר 2021 הראה כי הרוב המכריע של הציבור הישראלי (69% ממדגם ארצי מייצג) נתן לממשלה ציון נכשל על-פי מדד זה(1 עד 5 מתוך10).


בתחום השכירות חייבת הממשלה לאזן בין זכותם של השוכרים לדיור זמין במחיר סביר ובין זכותם של המשכירים להפיק רווחים סבירים מרכושם. עליה לרדת מהגדר המיתממת של חוסר ההתערבות בשוק החופשי ולהחליט ששכירות זמינה במחיר הוגן היא משימה לאומית במסגרת מאבקה ביוקר המחיה ואחריותה לדאוג לקורת-גג לאזרחיה. היא יכולה לדוגמה להפשיר קרקעות שבבעלותה לבנייה להשכרה תוך הצבת תנאים לקבלנים באופן שיבטיחו השכרה במחירים סבירים ורמות הולמות של בנייה ותחזוקה. היא יכולה לייחד דירות לשכירות ארוכת טווח כפי שנהוג בחו"ל ולתת לזוגות רבים פתרון שאינו מחייב אותם להיות מיליונרים או להשתעבד להלוואות מעיקות כדי להבטיח לעצמם אפשרות ליציבות ולמגורי קבע. היא יכולה לתת תמריצים בצורה של הקלות מס למשכירי דירות שישמרו על שכר דירה הוגן ויציב.


אחריות ויצירתיות ממשלתית לא צריכות להסתיים רק בתחום השכירות; הנהגת הגינות כנורמה מנחה באופן ניהול המשק והמדינה כולה, אינה מותרות במדינה המבקשת לממש את חזון הנביאים והמייסדים ולהיות אור לגויים. הרצל סיים את ספרו "אלטנוילנד" באמירה : "אבל אם לא תרצו , הרי כל מה שסיפרתי לכם בזה - אגדה היא ותישאר אגדה". דומה שבינתיים עוד לא רצינו די...

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול