מאמר מאת ד"ר לירז מרגלית, פורסם במקור במעריב.
נראה שבישראל של 2021 תם עידן הערבות ההדדית - ככל הנראה, הסיפור המנצח של הישראליות כבר אינו תחושת ה"ביחד", אלא שאם לא תדאג לעצמך – אף אחד לא ידאג לך
אחת האמירות שהכי מאפיינות ישראלים, או יותר נכון אפיינו בעבר, היא "נכון, קשה ויקר פה והמצב הביטחוני לא משהו, אבל אין עוד מקום כמו ישראל. אין עוד מקום שגורם לישראלים להרגיש בבית, אין עוד מקום בעולם עם כזו ערבות הדדית".
אבל נראה שבישראל של 2021 תם עידן הערבות ההדדית - אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הישראליות. נתחיל בכמה נתונים מדאיגים מתקופת הקורונה, שלכולם מכנה משותף ברור: בישראל 2021 המוטו הוא שכל אדם צריך לעשות מה שטוב לו, ולדאוג לאינטרסים של עצמו בלבד.
פיקוד העורף דיווח שכ־50% מחולי הקורונה בישראל שיקרו בחקירות האפידמיולוגיות שלהם.
בין 40% ל־50% ממי שאמורים היו להיבדק כתוצאה מחשיפה לחולה קורונה - לא הגיעו לבדיקה.
בחודשיים האחרונים מאות ישראלים הפרו בידוד לאחר שחזרו ממדינות אדומות כמו רוסיה, טורקיה, אוקראינה ואתיופיה.
אני די בטוחה שאף אחד לא הרים גבה בעת קריאת הנתונים, וכמובן שאנחנו לא מדברים רק על ההתנהגות בימי הקורונה. אנו רואים אותה מדי יום: נהגים שנוסעים לבד ברכב בנתיב תחבורה ציבורית, אנשים עולים במעלית ומדברים תוך כדי כך בנייד, נהגים שעוקפים תור שלם, מטיילים שמשאירים לכלוך אחריהם, ויכולתי למלא בקלות טור שלם בדוגמאות נוספות.
מצבים אלו מכונים בספרות "דילמה חברתית", ומוגדרים כמצב שבו ישנה התנגשות בין הטובה הפרטית של האדם לבין הטובה הכללית של הקבוצה. הרעיון בדילמה הוא שלכולנו משתלם לנהוג בצורה אנוכית ואינטרסנטית, אבל אם כולנו ננהג כך, כולם יפסידו וייגרם נזק לכלל.
הדילמה נגרמת מתוך ראייה קצרת טווח. בטווח הקצר האנוכיות תמיד משתלמת, אך בטווח הארוך היא עלולה לגרום נזק. בואו ניקח לדוגמה את פקקי התנועה.
מנקודת מבט אישית, לרובנו הכי נוח לנהוג ברכב הפרטי שלנו לעבודה. התחבורה הציבורית אינה נוחה כל כך לשימוש, לא בא לנו להצטופף עם עשרות אנשים ברכבת או באוטובוס, ויש לנו מקום חניה בעבודה.
מנקודת מבט של הפרט, התנהגות זו רציונלית בהחלט, אבל אם כולם ינהגו על פי נוחותם הפרטית, בלי להתחשב בטובת הכלל, הכבישים יהיו עמוסים, וכולם ייאלצו לסבול בפקקים. זה, כמובן, מה שקורה בפועל.
נכון, אנוכיות היא חלק מטבע האדם - הרצון לקבל יותר על חשבון אחרים. אבל לאחרונה אנו רואים הקצנה משמעותית. נשאלת השאלה - מה הביא לכך שהישראלים החלו לחשוב רק על עצמם בלי שום רגשות אשם או תחושת ערבות הדדית?
ציות להוראות או לנורמות חברתיות מתרחש באחד משני מצבים. הראשון הוא חשש מענישה והפחד מההשלכות. לדוגמה, אף על פי שמפתה לנהוג מעל המהירות המותרת, מרבית הנהגים מצייתים לחוק בגלל הפחד להיתפס ולקבל קנס.
המצב השני של ציות לנורמות מתרחש כאשר ישנה ערבות הדדית, אכפתיות מהאחר והתחשבות בחברי הקבוצה האחרים.
פחד מענישה ואכפתיות הם שתי מוטיבציות שונות בתכלית. החשש להיענש נמצא תחת ההגדרה של "מוטיבציה חיצונית" (אקסטרינזית), המתייחסת לרצון לקבל תגמול או להימנע מעונש.
אכפתיות, התחשבות וכבוד הדדי מכונים "מוטיבציה פנימית" (אינטרינזית) ומבטאים התנהגות שאינה תלויה בדבר אלא קשורה לפעולה עצמה, להרגשה הטובה שנגרמת מהתחשבות באחר.
בישראל 2021 כבר לא ניתן לדבר על התחשבות באחר או על ערבות הדדית - אלו נחשבות למילים גסות. כבר תקופה ארוכה מי שמתחשב נתפס כפראייר או כתמים ונאיבי, ובאופן כללי, הנורמות הן ש"כולם עוברים על החוק" ולכן זה בסדר.
במצב עניינים כזה הדרך היחידה לשמר חברה תקינה היא משילות. ציות להוראות והנחיות כתוצאה ממוטיבציה חיצונית – מהחשש להיענש.
אבל בתקופה שבה מושג המשילות הולך ומתפוגג כתוצאה ממערכת מפלגות מפוצלת, ממפלגות שתפקודן לקוי ומממשלות מנופחות, האזרחים מרגישים שהם יכולים לפרוק עול.
אבל לא מדובר רק על משילות אלא גם על דוגמה אישית של מנהיגים ואנשי ציבור. החל בשרים שלא שמרו מרחק או לא עטו מסיכה, ועד כאלה שהשתתפו באירועים המוניים - ובהם הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו, שאירחו בני משפחה בחגים.
מסקר שערכתי בקרב 600 איש מחתכי אוכלוסייה שונים, נמצא כי 82% מהמשיבים סבורים שרובם המוחלט של הפוליטיקאים פועלים מאינטרסים אישיים, ושבקונפליקט בין טובת המדינה לבין טובתם האישית יעדיפו את האופציה המשרתת את המטרות שלהם. מעל 70% סבורים שאין ערך להבטחות הפוליטיקאים, ושהם לא יחששו להפר אותן אם ההבטחה כבר לא משרתת אותם.
ממצאים אלו מעלים מציאות עגומה שבה אין שום אמון במקבלי ההחלטות, וברירת המחדל היא שכל אחד נוהג על פי טובתו האישית. אין פלא שגם האזרחים מאמצים דרך זו.
ברגע שהגבול המוסרי נחצה – כבר אין דרך חזרה. במחקר שפורסם במגזין "Nature Neuroscience" תיעדו חוקרים מהקולג' האוניברסיטאי של לונדון מה קורה במוחנו בזמן שאנחנו מסלפים את האמת במטרה לשרת את האינטרסים האנוכיים שלנו.
נבדקים התבקשו לתת הערכה בנוגע לכמות המטבעות שיש בצנצנת כשהם יודעים כי ככל שההערכה גבוהה יותר, כך גם התגמול הכספי. כל נבדק השתתף בכמה סבבים. נמצא שעם כל שקר נוסף לא רק שעוצמת התחושות השליליות ירדה, אלא שגם השקרים, שמטרתם קבלת תגמול כספי גבוה יותר, הפכו חמורים יותר.
אם נבחן מה קורה במוחו של אדם בזמן שהוא שוקל לנהוג באופן הסותר את הנורמות המוסריות, נגלה שישנו מאבק בין היצר לשכל. יש לנו דחף לשמר תפיסה עצמית קוהרנטית. בעת התמודדות עם מצב של פער בין התפיסה העצמית שלי לבין ההתנהגות, נפעל להסרת הדיסוננס.
על מנת לפתור את הקונפליקט, התפתח מנגנון הגנה המכונה רציונליזציה. כך, פוליטיקאי שנדרש לבצע מהלך שאינו מאמין בו, יגבש מחדש את עמדתו, כך שהמהלך ייראה לו הכרחי וצודק.
הבעיה היא שברגע שאדם מתחיל לעבור על נורמות חברתיות, גם אם מדובר בנורמה זניחה לכאורה כמו אי־עטיית מסיכה במעלית, ההפרה הבאה כבר תהיה הרבה יותר קלה לביצוע, בפרט אם הוא לא נתפס או אם זו נורמה והוא חש ש"כולם סביבו עושים זאת".
היכולת לחוש טוב עם עצמנו לאחר שקר תלויה באיכות הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. ככל שנספר לעצמנו סיפור משכנע יותר, כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו. ככל הנראה, הסיפור המנצח של הישראליות ב־2021 אינו תחושת ה"ביחד", אלא שאם לא תדאג לעצמך – אף אחד לא ידאג לך.