אלי-מות

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור בעיתון מעריב.

כשהדרכתי בקורס נהיגה מונעת נהגתי להציג את סיפורו של נהג שהתנגש בתמרור. אותו נהג טען להגנתו שנהג בעיר לתומו ו"פתאום" הופיע התמרור. חשבתי על הדברים כששמעתי את מפכ"ל המשטרה רנ"צ דני לוי מדבר בניחום האבלים בבית משפחתו של ימנו בנימין זלקה ז"ל שנרצח בפתח תקווה, ואומר על פי הפרסום "הייתה קורונה ואחר כך עוד מלחמה ועוד מלחמה; הילדים לא במסגרות; בסוף זה מתנפץ". מאוחר יותר דווח שהמפכ"ל אמר בהערכת מצב: "לצערנו ישנם אירועים מתפרצים, בלתי צפויים כאלה שקשה ולעיתים בלתי אפשרי למנוע מראש, כמו אותם מקרים טרגיים שארעו בפתח תקווה, בבאר שבע, בחצור הגלילית ובסמוך לזכרון יעקב". במילים אחרות, הנוער משועמם בגלל השיתוק התכוף של מסגרות החינוך מאז הקורונה והמלחמה ואז מתרחש הרצח, כאילו הגיע משום מקום והפתיע את כולם. המשתמע מכך הוא ש"כל דכפין ייתי ויצרך, וכל משועמם יילך וירצח".

מיד נשוב למערכת החינוך ולאחריותה למצב זה. לפני כן מילה על תרומתה של מערכת אכיפת החוק והמערכת השלטונית בכללותה לאלימות בחברה הישראלית: נתחיל בפוליטיקאים ובנבחרי הציבור וביחסם הבוטה והמסית ליריביהם ולמערכת החוק והמשפט; כיצד מצופה הציבור לכבד נורמות חוקיות אם שרים וחברי כנסת קוראים להפירן ולא להישמע לצווי בית המשפט? ואין המדובר רק בפוליטיקאים מהשורות האחוריות אלא בשרים בכירים האמונים בין היתר על מערכות אכיפה אלה. ידוע כי החיים הם בומרנג וכי תוצאות מעשינו והתבטאויותינו חוזרות אלינו; כדאי שיהרהרו בכך אלה שקראו לעלות על בית המשפט העליון בדחפורי D-9 .

המשטרה לא פעם מתעלמת מעבירות פוגעניות, בהותירה את האזרחים חשופים להשתוללותם של עבריינים על הכביש, לגביית דמי-חסות ולהתנהגות בריונית בקהילה. רשויות התביעה גוררות חקירות על פני שנים ובתי משפט מגלים רחמנות יתרה כלפי עבריינים סדרתיים המסכנים שוב ושוב את הציבור; השורה התחתונה היא יצירת אווירה המשדרת היתר להשתוללות ולרמיסת זכויות הזולת ללא מורא וללא רתיעה והשארת הציבור ללא הגנה ראויה. ראוי שרשויות אלה תיטולנה קורה מבין עיניהן, כי הקורה הזאת נוחתת בסוף על הראש של כולנו.

ומכאן למערכת החינוך: מקרי הרצח האחרונים מתרחשים 26 שנה לאחר שהתווספו לחוק חינוך ממלכתי שתי המטרות הבאות, שהוצגו כמטרותיו הראשונות: "א. לחנך אדם להיות אוהב אדם אוהב עמו אוהב ארצו... ב. להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק ולתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". האם מערכת החינוך נכשלה בהבנת הנקרא? במבחן התוצאה נראה שכן; דמותה של החברה הישראלית היום רחוקה מאוד מהאידיליה המוגדרת במטרות אלה. מפכ"ל המשטרה הוסיף ואמר בעקבות מקרי הרצח כי אין לו ספק ש"ההתמדה הנחישות וההשקעה יובילו לתוצאות משמעותיות בשטח".

נראה שהמפכ"ל , גם אם מבלי משים, רמז לכך שמערכת החינוך לא גילתה את אותן התמדה, נחישות והשקעה ראויות... ואכן האם במערכת החינוך יידעו להצביע על מערכת שיעורים סדורה שקיבלו תלמידי התיכון בנושא האלימות ומניעתה? אין מה לחפש יותר מידיי, והדברים כלל לא קשורים לקורונה ולמלחמות. גם אם הדברים לא נאמרים מפורשות, דומה שלמערכת אף פעם אין זמן , מאחר שצריך ללמד חומר לבחינות הבגרות. האם הסבר זה מתקבל על הדעת כאשר המחיר של מדיניות זו כולל גם כמה צעירים שלא יגיעו בחיים לגיל בגרות (תרתי משמע)?

הגיע הזמן שמערכת החינוך תכיר ותפנים את משמעות שמה, המחייב תהליך חינוכי ראוי לשמו. מערכת השכלה הוא שמה של מערכת אחרת - מערכת ההשכלה הגבוהה. בשונה ממנה, תפקידה הראשון של מערכת החינוך כפי שגם הגדיר זאת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, הוא להיות "בית היוצר לנשמת האומה". המצב הקיים, לעומת זאת, גורם לאומה לעצור את נשימתה לא פעם לנוכח הפשיעה המשתוללת, ולגבי לא מעט מאזרחיה הדבר גם נמשך לצמיתות...

מדינת ישראל הייתה ונותרה הבטחה לחברה טובה יותר ברוח דבריו של חוזה המדינה ד"ר בנימין זאב הרצל: "לשמש בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הרצל גם התווה את הדרך לכינון בית לאומי שכזה: כלפי חוץ - מדינה המוכרת על פי משפט העמים; כלפי פנים - שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. בתי הספר צריכים לשמש הכלי המרכזי בעיצוב אישיותם של האזרחים לעתיד ובעיצוב דמותה של חברת המחר. גישתם הנוכחית אינה מובילה לשינוי המיוחל.

בסקר שערך המרכז לקידום ההגינות בישראל באמצעות מכון המחקר גאוקרטוגרפיה בשנת 2019 קבעו 79% ממדגם מייצג של הציבור בישראל כי היחס ההוגן כלפי הזולת נמצא במחסור בחברה הישראלית, וכי בתי הספר לא עוסקים במידה מספקת בחינוך להגינות - התייחסות לזולת בכבוד ביושר ובהתחשבות. זאת גם התשובה למי שמצפה שהפתרון יבוא מחינוך מהבית; בתים רבים זקוקים בעצמם להדרכה בנושא התנהגות הוגנת, אז כיצד ישמשו דוגמה או ינחילו אותה לילדים? למדינה יש זרוע ממלכתית שזהו תפקידה וזוהי מערכת החינוך. שתי מטרותיה הראשונות שצוטטו קודם לכן מגדירות את משימתה וצריכות להוות עבורה ציוויים לפעולה. אם המערכת עצמה מתעלמת מחובתה לציית להנחיות חוקיות, אז למה מצפים לאחר מכן מן הילדים?

המרכז לקידום ההגינות בישראל מגבש גישה חדשה לחינוך לערכים ההומניסטים של מגילת העצמאות - ערכי ההגינות - בבתי הספר התיכוניים. במרכזה מקצוע חדש – שיקול ערכי – העוסק בדרך לשילוב ערכי ההגינות בתהליכי קבלת ההחלטות הקודמים לבחירת דרך התנהגות ודרך התבטאות. כמו כן מציעה הגישה כינונו של בעל תפקיד חדש בבית הספר - מורה ייעודי שיוכשר לכך ושילמד את המקצוע בכל כיתות השכבה: מחנך השכבה.

האלימות הפיזית היא הביטוי החיצוני והקיצוני לתופעות שליליות רבות שבמרכזן חוסר הגינות כלפי הזולת. זהו האיום הקיומי האמיתי על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית. האם לא די לנו באיומים הקיומיים החיצוניים? אמר הסופר הבריטי ה' ג' וולס "ההיסטוריה האנושית נעשית יותר ויותר מרוץ בין חינוך לבין קטסטרופה". מי שמפסיד במרוץ זה לא רק נשאר מאחור, אלא לעיתים גם לא נשאר בחיים. זה נכון לגבי אנשים וזה נכון לגבי מדינות.

דרך של אלימות מובילה ליעד אחד בלבד: אלי-מות.