מיסקלקולציה (חשבון שגוי)

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל.

במסגרת המאבק בתעמולה הערבית במלחמה האחרונה, ניגש סטודנט למשתתפים בהפגנה פרו-פלסטינית בארה"ב, פנה לאחדים מהמפגינים ואמר להם שהוא מחתים על עצומת תמיכה בחמאס במלחמתו בישראל. המפגינים הביעו נכונות נלהבת לחתום, ואז אמר להם הסטודנט שבטרם יחתמו, הוא מבקש לוודא שהם יודעים על מה הם חותמים: על תמיכה ברצח תינוקות? על זה לא - השיבו המפגינים; על קשירת בני משפחה בקיבוצים ושריפתם? על עריפת ראשים? על אונס נערות? המפגינים ההמומים חזרו בהם מנכונותם לחתום על עצומת התמיכה.

53 מנדטים, למעלה משניים וחצי מיליון בוחרים, הצביעו בעד הרשימות שהרכיבו את הממשלה היוצאת. ההיגיון אומר שבוודאי היו מרוצים מאופן תיפקודה. אם כך, היו לדוגמה מרוצים מאחריותה לכשל השבעה באוקטובר; מהתנערותה מאחריות ומסירובה להקים אפילו ועדת חקירה ממלכתית לבדיקתה; מאי השוויון בנטל בשאלת גיוס החרדים; מן הפטור לחרדים מלימודי ליבה; כנראה התפעלו מאופן התמודדותה עם יוקר המחיה, עם הפשיעה המשתוללת, או עם תאונות הדרכים ופקקי התנועה. אולי הריעו ליד הרכה שהיא מפגינה כלפי הפרעות שמבצעים מתיישבים יהודים בכפרים פלשתינים ביהודה ושומרון; למדיניותה הגורמת לבידודה של ישראל בעולם ולהפיכתנו למדינה ממושמצת ומוחרמת גם בקרב מדינות ידידותיות;

אפשר שהתרשמו לטובה מן האופן הלקוי שבו פוצו המילואימניקים והאזרחים שנפגעו במהלך המלחמה. בעיקר ניתן היה להסיק שציבור מצביעים גדול זה היה בטוח שבראש מעייניה וסדרי העדיפויות של הממשלה עומדות לכאורה טובת המדינה ורווחת אזרחיה ולא חלילה אינטרסים פוליטיים צרים.

וכאן בדיוק מגיעה ההפתעה: מסקרים שביצע מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה עבור המרכז לקידום ההגינות בישראל במהלך השנתיים האחרונות, עולה תמונה הפוכה לחלוטין המצביעה על אי שביעות רצון ציבורית ותרעומת גלויה על הממשלה ועל תפקודה בכל הנוגע למילוי אחריותה בתחומי חיים אלה. סקר משנת 2025 אפילו העלה כי 70%(!) מהציבור סבורים שהממשלה מעדיפה שיקולים של טובת הקואליציה על פני שיקולים ממלכתיים של דאגה למדינה. ועם כל זאת, רבים מהם הצביעו בבחירות עכשיו בתמיכה בממשלה הזאת?! מהו ההסבר לאנומליה הזו?

ההסבר הפחות מחמיא הוא זה המתייחס לכישורי קבלת ההחלטות של הציבור שהצביע כך, בדגש על משקלם המועט של ערכי היושר וההגינות בהחלטות אלה. טענות בנושא זה ניתן להפנות למערכת החינוך שאינה מקנה, במסגרת הכשרת אזרחי המחר, את הכלים והכישורים לביצוע תהליכי קבלת החלטות משולבי ערכים; אך זו אולי בריחה אל ההסבר הקל מידי והלא בהכרח מדויק או שלם; הסבר אחר מדבר על כך שלציבור התומכים במפלגות הקואליציה היוצאת ישנם שיקולים חשובים יותר שהניעו אותו בהצבעתו.

נמנה כאן כמה מהעיקריים שבהם:

1. ההתייחסות המתנשאת של ממשלת מפא"י בראשית ימיה של המדינה כלפי העולים ממדינות ערב, עלבון שאותו נושאים איתם צאצאי אותם עולים עד עצם היום הזה;

2. השנאה לערבים על היחס השונא והמתנכל שקיבלנו מהם כיהודים וכישראלים מאז ימי טרום המדינה; שנאה זו מופנית גם כלפי כל מי שתומך היום בנורמליזציה כלשהי עם הערבים.

3. החשש מהערבים שלא ויתרו על שנאתם ועל תכניתם להשמדת ישראל, וגם כאן החשש גורר התנגדות כלפי כל מי ששוקל לנהל עם הערבים מדיניות של שלום ולהכיר בזכות הפלסטינים למדינה עצמאית.

4. האמונה בתפיסת ארץ ישראל השלמה הכוללת הרחבת ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון ואפילו ברצועת עזה, כזכות לאומית יהודית וכמימוש הבטחה אלוהית. גישה זו גוררת איתה חשש ממפלגות המבקשות להכיר במדינה פלשתינית ואולי גם לפנות ישובים ביהודה ושומרון.

5.אמונה שלימוד התורה הוא שיקול עליון הדוחה חובת גיוס כחלק מגישה שמטרתה להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה. ביטויה של תפיסה זו הוא בהצבעה למפלגות הדתיות והחרדיות.

שיקולים אידיאולוגיים אלה גוברים כנראה על כל שיקול אחר וגם על הדרישה להתנהלות הוגנת של רשימות ומועמדים. בסקר מחודש אוקטובר האחרון ענו כ- 60% ממצביעי הקואליציה היוצאת שיצביעו עבור מפלגה שהם מזדהים עם מצעה גם אם ראשיה נוהגים לעיתים בחוסר הגינות.

העמדת אידיאולוגיה של הזולת לשיפוט שלנו היא מעט בעייתית. אמירה כלפי אחר שבחירותיו האידיאולוגיות שגויות מקרינה התנשאות כלפיו, גישה שבדרך כלל לא תצליח לשכנע אלא תגרום לו להיאטמות, להתנגדות, להתעלמות וחלילה גם לשנאה. זה נכון לגבי התייחסות כלפי כל בעל דעה אחרת, גם בתוך החברה שלנו וגם כלפי אידיאולוגיות של עמים אחרים. שאלות כגון "איך הם לא מבינים?", "איך הם יכולים לחשוב אחרת?", לא מקדמות הגעה להבנות ולהסדרים. מנגד, תמיכה בלתי מסויגת במועמד או במפלגה, תוך התעלמות מכישלון התפקוד שלהם, או מהתנהלות לא הוגנת מצידם, מהווה גם היא גישה שהיא לכל הפחות בעייתית. 

האם יש פתרון למצב שכזה? האם יש סיכוי להגיע להבנות ולהסכמות מנקודת מוצא של אידיאולוגיות שונות?

פרופ' שלום רוזנברג מאוניברסיטת בר-אילן נהג להמשיל את החיים בחברה הישראלית לקומה הראשונה המשותפת בבניין הבנוי על יסודות שונים. בקומה זו שורר הכלל הבסיסי של ההתנהגות החברתית "חייה ותן לחיות". הדמוקרטיה קוראת לכך שוויון זכויות וחובות  - כולם הינם בעלי זכות שווה לחיים ולחירות, והאופן לחיות ביחד בהרמוניה הוא להגביל את חופש ההתנהגות שלך באופן שלא יפגע בחיים ובחופש של אדם אחר. כשהדבר נוגע לחופש ההתנהלות של רשויות ציבוריות נהוג לכנות זאת גם "בלמים ואיזונים".

הלל הזקן קבע לכך כלל :"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". המרכז לקידום ההגינות בישראל קורא לכך: הגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. במזרח התיכון למוד ההתנגשויות והמלחמות בין לאומים ובין דתות, נוסף לכך הכלל "כבדהו וחשדהו", ולאו דווקא בסדר הזה. כלל זה מבטא גישה של זהירות המשלבת בין מתן כבוד לזולת לבין אי מתן אמון עיוור או מוחלט. תמימות באזור שלנו אינה מבטיחה אריכות ימים. בכל זאת ניתן אולי להפעיל גם על תפיסות אלה את גישת "הבלמים והאיזונים". כך לדוגמה נהג המנהיג הצרפתי שארל דה גול להבחין בין פטריוטיות לבין לאומנות: "פטריוטיות היא כשהאהבה לעמך באה ראשונה; לאומנות היא כששנאה לאנשים אחרים מגיעה ראשונה".

במילים אחרות פטריוטיות מבוססת על אהבה וגאווה בארץ ובקהילה שלך ללא צורך להקטין או לזלזל באחרים; לאומנות מבוססת על שלילה ותוקפנות כלפי האחר מתוך תפיסה שהקבוצה שלך נעלה על קבוצות אחרות ושהאינטרס שלה מצדיק פגיעה בהן. זוהי התייחסות שבטית, ייצרית, שאפיינה תקופות בהן ההישרדות הכתיבה מלחמת הכול בכל ; זוהי תפיסה המותירה את העם משוסע ומפולג, גם בהיסטוריה וגם כעת. המציאות החברתית שלנו רוויה בהתעסקות בשנאה לאחר, תוך החמצת המטרה החשובה יותר -  טובת המדינה ורווחת אזרחיה. ישאל עצמו כל אחד עד כמה מוכתבים מעשיו ודעותיו על ידי רגשות של גאווה(יוהרה), תאווה, קנאה, שנאה, פחד וכעס, ועד כמה - על ידי אהבה למדינה, לעם ולאדם. המנהיג ההודי מהאטמה גנדי דיבר על כך ש"עלינו להיות השינוי שאנו מבקשים לראות בעולם". עד כמה, אם בכלל, אנחנו מאמצים עצה חכמה זו? 

לא נדון כאן בתפיסות שעמדו ביסוד ההצבעה המפולגת שהוזכרו בראשית המאמר, אבל מעבר להסתכלות היונקת מן השורשים השונים שלנו, במובן המשל של פרופ' שלום רוזנברג, כדאי אולי לבחון גישה המתכתבת עם הצורך שלנו לייצר כאן הרמוניה בחיים המשותפים, ברוח הכלל של הקומה הראשונה המשותפת " חייה ותן לחיות". לכך הרי כיוונה הציונות של חוזה המדינה ד"ר בנימין זאב הרצל: "לבסס בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל המוכר במשפט העמים, תוך חתירה לשלמות רוחנית ומוסרית".

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, היה מנהיג משכמו ומעלה, שרבים מתגעגעים אליו היום. אנו חייבים לו רבות, בעיקר בזכות אומץ ליבו לעשות את הדברים המתבקשים גם כנגד התנגדות ובזכות ערכיותו ומסירותו לרעיון הממלכתיות הציונית שגבר אצלו על כל שיקול אחר. הפרגמטיזם של בן גוריון הצליח לאחד את העם השבטי שלנו סביב מסמך מכונן אחד - מגילת העצמאות - שאולי בו טמון בו המפתח להיחלצות מן המבוי הסתום שנוצר בעקבות הבחירות האחרונות. המשורר יהודה עמיחי כתב ש"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו פרחים באביב"; לעומת זאת, מן המקום שבו עמד בן גוריון הממלכתי והפרגמטי, צמחה, להשתאות עמי העולם, מדינת ישראל המשגשגת, שבמילותיו של המשורר עלי מוהר "היא חזקה יותר מכל חסרונותינו".

אולי צו השעה היום הוא להישען על מסמך מפואר זה, במציאת המוצא מסבך ההצהרות הקנאיות והקיצוניות, ולא לחטוא ב"מיסקלקולציה" (חשבון שגוי) – מונח שאנו נוטים משום מה לייחס רק לאיראנים; בתקופות עבר "מיסקלקולציה" שכזו הביאה כזכור להרס ולחורבן של הבית היהודי בארץ ישראל.

ולכן, כדברי השיר:

"כבו הלהבות

עת להקשיב ללבבות

ולשמוע את הסוד

שרק איתו נוכל לשרוד.

שבענו מריבות

עת להגשים את התקוות

ולבנות כאן יד ביד

עתיד אחד לעם אחד".

(מתוך השיר "פעם")