משעבוד - להגינות

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.

"פלסטין תהיה חופשית מהנהר ועד הים!"

התייחסותם של רבים בעולם לישראל בהקשר המלחמה בעזה, נגועה בבורות לגבי העובדות ההיסטוריות ואפילו לגבי העובדות הגיאוגרפיות; "מהנהר ועד לים" -  איזה נהר ואיזה ים? חמורה מהבורות היא עצימת העיניים המכוונת, והסירוב ללמוד את המצב לאשורו; אך חמור משתיהן הוא היעדרה של ההגינות.

אנחנו חשים, בצדק, שהעולם לא הוגן ביחסו לישראל: אנחנו הותקפנו; אזרחינו עונו, נטבחו ונחטפו; יישובינו נשרפו; עשרות אלפי תושבים פונו מבתיהם בדרום ובצפון; ערינו מהוות יעד לטילים המכוונים לריכוזי אוכלוסייה אזרחית; התושבים העזתים צוהלים ברחובות לנוכח הזוועות ולמראה מצעד החטופות והחטופים הישראלים; ואנחנו אלה שמואשמים על ידי העולם במלחמה בעזה ואפילו נאלצים להתגונן מפני תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג?

חג הפסח הוא חג היציאה משיעבוד לחירות. שיעבוד עומד בסתירה לערך כבוד האדם, לפיו כולנו נבראנו שווים בזכותנו לחיים ולחופש. השמירה על כבוד האדם היא המרכיב המרכזי בתחושת ההגינות, שהגדרתה על-פי המרכז לקידום ההגינות בישראל: "התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות מבלי לנצל חולשות או מצוקות". תחושת ההגינות היא תחושה בסיסית, הישרדותית:

המונח הגינות מתייחס להישרדות כמו שהמונח חיים מתייחס לקיום.

מותר האדם מן הבהמה, אם קיים בכלל, נמדד ביכולתו למלא את הקיום בתוכן ערכי. ערך ההגינות הוא ראש וראשון לערכים אלה, שהרי הוא עוסק ביחס לזולת ובהבטחת היכולת של אנשים שונים זה מזה באישיותם, באמונתם, בדעותיהם וברצונותיהם, להתקיים אלה בצד אלה במסגרת חברתית אחת – משפחה, בית, שכונה, עיר, מדינה ועולם. הגינות היא הקשר הכימי המחזיק את המולקולה שנקראת חברה אנושית על אטומיה השונים. כשקשר זה חסר או פגום, המולקולה מתפוררת. בצדק אפוא פיתחו האטומים במולקולה רגישות לכל פגיעה בהגינות, כי זו מאיימת על הישרדותם.

חווינו זאת עתה כחברה במלחמה זו -הן פגיעה בהישרדותנו הפיזית בזוועות השבעה באוקטובר, והן איום על הישרדותנו החברתית במשפחת העמים בהתייחסותו הלא הוגנת של העולם אלינו.

אני סמוך ובטוח שנדע להתגבר ולהדוף את האיומים ההישרדותיים החיצוניים האלה, אבל אני מוטרד מאוד מהאיום ההישרדותי מבית, שנאמר "משנאייך ומחריבייך ממך ייצאו".

• עשרות אלפי אברכים הבוחרים לפטור עצמם מגיוס, בשעה שאחיהם נותנים למדינה שלוש שנים מחייהם ועוד שירות מילואים ארוך לאחר מכן, מסכנים את נפשותיהם, נפצעים ואף נהרגים להגנת המדינה וכל אזרחיה.

• בעלי דירות שהקפיצו את מחיר השכירות כדי לנצל את מצוקתם של המפונים.

• בעלי עסקים קטנים שהיו במילואים וחטפו תביעות ייצוגיות במיליונים מעורכי דין, שעטו עליהם ביום שבו היה אמור להסתיים הפרסום על מוצר במבצע אך הם לא היו שם כדי לטפל בכך.

• 
  

הזדעקותנו המוצדקת נגד חוסר ההגינות שמגלה כלפינו העולם, מחייבת אותנו לבחון עצמנו שבעתיים לגבי מידת עמידתנו באותו הרף הנורמטיבי של התנהגות הוגנת שבשמו אנחנו מלינים. מאוד קל להאשים את זולתנו; פחות מקובל להתבונן על התנהגותנו שלנו. "נאה דורש נאה מקיים" הוא כלל יפה לתופעה מעין זו. "אני הוגן; זה האחר שלא הוגן" היא צורת חשיבה נפוצה מאוד במקומותינו.

הדרישה שלנו להגינות מתחילה מילדים שלומדים לומר אחרי "אבא" ו"אמא" גם "לא פיירי", ממשיכה ברגישותנו למשחק הוגן בכדורגל ובכדורסל בשכונה, למבחן הוגן בבית הספר ולסחר הוגן בחיי הכלכלה. זוהי דרישה הפרושה על כל תחומי חיינו, מן היחסים בין הנהגים בכביש, דרך כיבוד התור בקופת חולים, יחסי שכנים, יחסי עבודה, יחסי ממסד – אזרח, סיקור הוגן בתקשורת, ניהול מערכת בחירות הוגנת, ותיפקוד הוגן ונאמן של הפוליטיקאי בשירות הציבור, כל אלה לא תלויים בהתייחסות העולם אלינו; נהפוך הוא:  אם ייצא שמענו למרחוק כמדינה הוגנת וכאומה הוגנת, נקבל דירוג גבוה יותר לתדמיתנו באשראי הבינלאומי.

ההגינות בינינו ובהתנהגותנו היא לגמרי בידיים שלנו.

הרוח הישראלית היפה שהתגלתה במלחמה הזו היא ההוכחה שאנו מסוגלים להתנהג כך. לא נדרשת מלחמה כדי להתנהג כך; אולי גם לא נידרש להתמודד עם מלחמה אם ננהג כך, שכן חברה הוגנת היא גם חברה חזקה, מלוכדת ומרתיעה.

חג החירות הוא גם קריאה להשתחררות מן השעבוד ליצרינו ולהרגלינו הרעים, ולכיבוד חירותו השווה של הזולת. ניסיונו ההיסטורי הכואב של העם היהודי כקורבנה המתמשך של תופעת חוסר ההגינות, מחייב אותנו כעם וכמדינה להקפיד על הגינות בהתנהלותנו היומיומית בכל תחומי החיים.

ובלשונה המתוקנת מעט של אגדת הפסח: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא סבל במצרים מחוסר-הגינות".