מאמר מאת מוטי קריסטל
בקיץ 1963 הגיע לנמל חיפה סטודנט ציוני מארגנטינה, אבא שלי, לבדוק את המצב בארץ. אחיו הבכור, כבר רופא מצליח בבאר שבע, המתין לו. כל הדרך לנגב הוא סיפר לו כמה קשה כאן, כמה האנשים לא מפרגנים, כמה קשה צריך לעבוד כדי לקבל הכרה מקצועית. בכניסה לעיר שאל אבי את אחיו: "אז אם כל כך חרא כאן, בשביל מה לבוא?" ודודי ענה בספרדית עסיסית: Porque es nuestra mierda: "כי זה החרא שלנו". הנה כי כן, תמצית הציונות. שנתיים לאחר מכן הגיעו אבא, אמא והמשפחה המורחבת, ומאז אנחנו כאן. מושרשים ומאושרים.
קיימת תמימות דעים בקרב פסיכולוגים וחוקרי התרבות כי הסיבה לדירוג הגבוה של ישראל במדד האושר, למרות האתגרים הביטחוניים, הפערים הכלכליים, והשסעים החברתיים, היא אותה סולידריות חברתית. ועדיין, אותה תפישת "ביחדנס" נותרת כסולידריות מקרו, ואינה מתורגמת לשינויים התנהגותיים במצבי הקונפליקט המאפיינים את החברה הישראלית. חוסנו של ארגון וחוסנה של חברה אינם נמדדים בהיעדר מחלוקות וסכסוכים, אלא דווקא באופן שבו הם מתמודדים עם מחלוקות. וכאן, עדיין, יש תיקון גדול להשלים. קחו לדוגמה את עולם יחסי העבודה. אף שעבודה מאורגנת מהווה זכות יסוד חוקתית, תהליכי משא ומתן מול הוועד עדיין נחשבים תהליכים עוינים, לעומתיים, העושים שימוש בשפת האיומים והכוח, גם אם תמיד יגיעו ההנהלה והוועד להסכם.
האם אפשר אחרת? בהחלט. אימוץ שלושה כללים פשוטים יאפשר לתרגם סולידריות לצעדים אופרטיביים סביב שולחן פתרון המחלוקות.
הוגנות בסיסית. "הוגנות" אינה רק ערך אלא בעיקר תפישת הפעלה. אם יש בידך, כמנהל משאבי אנוש, נתונים שיכולים לסייע לנציגי הוועד במשא ומתן, שתף אותם. הרי בסופו של דבר, כל תוצאה הוגנת במשא ומתן תועיל לחברה בטווח הארוך.
אם החלטת, ללא קשר למשא ומתן המתנהל עם הוועד, להגדיל בונוסים לעובדים בגלל רבעון רווחי במיוחד – יהיה זה אך הוגן וחכם לעדכן את הוועד על הבונוס, תוך אמירה מפורשת שהדבר לא יהווה תקדים במשא ומתן. כך גם ההיפך. אחד הוועדים החזקים שאותו אני מלווה עשה לאחרונה כמה צעדים חריגים לבקשת ההנהלה, לא מתוך עמדה של כוח או חולשה, אלא מתוך אמונה שאישור החריגות בהסכם העבודה הוא הדבר ההוגן לעשות במערכת היחסים עם ההנהלה, ולטובת החברה. התפישה האינסטרומנטלית של הוגנות, שגורסת כי זה בעיקר "חכם וכדאי" להיות הוגן, היא גם הגישה העומדת ביסודו של מרכז חדש לקידום ההגינות בישראל (מיק"ה) שאליו הצטרפתי לאחרונה.
מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. הנחיה זו של חז"ל אינה בבחינת רצוי, אלא חובה ממשית בכל התמודדות עם קונפליקט. תרגומה המעשי הוא הימנעות מאימוץ טקטיקות "מלוכלכות", או כאלו הגורמות נזק בלתי הפיך לארגון או למערכות יחסים. שביתת אזהרה של העובדים היא כלי לגיטימי, אך הפעלתה ברגעים קריטיים (לפני מימוש הזמנת ייצור בהיקף גדול, לפני סוף שנה וכדומה) עלולה לגרום נזק משמעותי שיעמיד את ההנהלה עם הגב לקיר. ככלל, אדם לא ייטה לעשות ויתורים במשא ומתן כשהוא עם הגב לקיר, ובמיוחד ישראלים. הכלל קובע כי במשא ומתן עליך להביא את הצד השני לאזור הנוחות שלו. כשהישראלי חש בנוח ואינו מאוים, קל הרבה יותר לחלץ ממנו ויתורים.
אף אחד לא הולך לשום מקום. "אדם לעולם לא יכול להתגרש מגרושתו", אמר לי פעם שופט לענייני משפחה, ואכן, בתורת המשחקים קיימת אבחנה ברורה בין משחק חד־פעמי למשחקים חוזרים. במשחקים חוזרים רק אסטרטגיות של שיתוף פעולה, להבדיל מאסטרטגיות של עימות, הן אלו שישיאו תועלת לשני הצדדים. משא ומתן סביב מחלוקת פנימית, בארגון או בחברה, חייב להתנהל מתוך הבנה עמוקה שהצד השני לא הולך לשום מקום: החרדים הם חלק מהחברה הישראלית, והם לא יהפכו לפחות חרדים, כך גם הציבור הערבי במדינת ישראל. כשממשלות ישראל ייגשו למשא מתן עם הנציגות הפוליטית של החרדים, עם ראשי הבדואים בנגב, או עם ועדת המעקב של ערביי ישראל, מתוך הבנה עמוקה שאף אחד לא הולך לשום מקום, וכי לא ניתן לכפות על אדם או קבוצה הסדרים שאינם עונים על האינטרס ארוך הטווח שלהם – יהפוך המשחק הפוליטי של כיפופי ידיים לתהליך הוגן וקונסטרוקטיבי המאתר את מרחב ההסכמה לחיים משותפים, גם אם מתקיימים בין הצדדים פערי כוחות לגיטימיים.
בעבר הביע ראש הממשלה בנימין נתניהו תקווה כי ישראל תשרוד 100 שנה. נתניהו אינו בהכרח רואה שחורות או נביא זעם, אלא ממקומו הפוליטי הוא מעריך בחסר את אותו מרכיב חוסן סולידרי בחברה הישראלית. חברה בת 70 כבר בשלה להבין כי המחלוקת היא לב לבה של הישראליות, וכי לא ניתן להיפטר ממנה במחוות מזויפות של אחדות. עם זאת, הסולידריות הישראלית חייבת להיות מתורגמת – בפשטות – לניהול מחלוקות בצורה קונסטרוקטיבית. עוצמתם של חברה או ארגון היא ביכולתם להתמודד עם מחלוקות, ולפתח אגב כך את החוסן והלכידות הפנימית.