מאמר מאת פרופ' דן אריאלי
מה גורם לנו לשקר ולרמות? עד כמה מסוגלים אנשים להיות הגונים או רמאים? והשאלה החשובה ביותר, כנראה, האם רמאות מוגבלת לכמה "תפוחים רקובים", או אולי מדובר בבעיה שכיחה ורווחת יותר? הבנתי שהתשובה לשאלה האחרונה עשויה לשנות מן הקצה אל הקצה את הדרך שבה עלינו לנסות להתמודד עם רמאות: אם רק כמה תפוחים רקובים אחראים לרוב מעשי הרמאות בעולם, ייתכן שנוכל לפתור בקלות את הבעיה. מחלקות משאבי אנוש יוכלו לסנן את הרמאים בתהליך הקבלה לעבודה או שיהיה ניתן לייעל את הליך הפיטורים של מי שהוכיחו במשך הזמן שהם רמאים. אבל אם הבעיה איננה מוגבלת למספר מצומצם של אנשים, המשמעות היא שבכל אחד ואחת מאיתנו טמון הפוטנציאל לרמות בעבודה או בבית — וזה כולל גם אותי ואתכם. ואם בכולנו טמון הפוטנציאל להיות במידה כזאת או אחרת פושעים, חשוב שנבין תחילה כיצד פועלת הרמאות. אם נבין כיצד היא פועלת, אולי נוכל למצוא דרכים לרסן את הפן הזה באישיות שלנו ולשלוט בו.
אז מה אנחנו יודעים על הסיבות לרמאות? בכלכלה רציונלית, התפישה השלטת בנוגע לרמאות מתבססת על עבודתו של הכלכלן חתן פרס הנובל גרי בקר (פרופסור מאוניברסיטת שיקגו), שטען כי אנשים מבצעים פשע על סמך הערכה רציונלית של המצב. כפי שטים הרפורד מתאר בספרו יש היגיון בחיים, התיאוריה הזאת נולדה דווקא באופן די שגרתי. יום אחד בקר איחר לפגישה באוניברסיטה, ובגלל מצוקה חמורה במקומות חניה חוקיים הוא החליט להסתכן בחנייה לא חוקית. כששיחזר את מהלך החשיבה שלו, הוא הבין שהחלטתו הסופית נבעה משיקולים פשוטים של ההפסד האפשרי — להיתפס, להיקנס, אולי אפילו להיגרר — לעומת הרווח שבהגעה בזמן לפגישה. הוא גם שם לב שכששקל את ההפסד לעומת הרווח, לא היה שום ספק מה ראוי ומה לא ראוי מבחינה מוסרית; העניין היחיד על הפרק היה ההשוואה בין התוצאות האפשריות החיוביות ובין התוצאות האפשריות השליליות.
כך נולד לו הדפ"ר, המודל הפשוט של פשע רציונלי. על פי המודל הזה, כולנו חושבים ומתנהגים בדומה לבקר. כמו כל גנב ממוצע, כולנו רוצים בעצם בטובתנו שלנו, בעודנו מפלסים את דרכנו בעולם. בין שאנחנו עושים זאת באמצעות שוד בנקים או באמצעות כתיבת ספרים, לפי הדפ"ר אנחנו תמיד פועלים באופן רציונלי על פי חישובים של עלות ותועלת. על פי ההיגיון של בקר, אם חסר לנו כסף ואנחנו עוברים במקרה ליד חנות מכולת, אנחנו מעריכים מהר כמה כסף עשוי להיות בקופה, לוקחים בחשבון את הסיכון להיתפס ומדמיינים איזה עונש אנחנו עלולים לקבל (וכמובן מנכים שליש על התנהגות טובה). על בסיס חישוב זה של עלות־תועלת אנחנו מחליטים אם שווה לנו לשדוד את החנות או לא. תמצית התיאוריה של בקר היא שהחלטות בנוגע להגינות, כמו כל ההחלטות האחרות שלנו, מבוססות אך ורק על ניתוח של עלות לעומת תועלת.
הדפ"ר הוא מודל פשוט מאוד של רמאות, אבל השאלה היא אם הוא מתאר במדויק את ההתנהגות האנושית במציאות. אם הדפ"ר הוא מודל מדויק, לחברה האנושית יש שתי דרכים ברורות להתמודד עם רמאות: הראשונה היא להגדיל את הסבירות להיתפס (למשל, באמצעות תגבור כוח השיטור ומצלמות האבטחה); השנייה היא להחמיר את עונשם של הנתפסים (למשל, תקופות מאסר ממושכות יותר וקנסות גבוהים יותר). זהו, ידידַי, הדפ"ר והשלכותיו הברורות על אכיפת חוק, ענישה ורמאות באופן כללי.