מאמר מאת ד"ר עמית פכלר
רגע, מה? בטח יש טעות בכותרת. אף אחד לא רוצה 'לצאת פראייר'. נעשה סדר: במילה 'פראייר' אין הכוונה כאן לאדם שנותן שינצלו אותו; איש אינו צריך לוותר על זכויותיו הבסיסיות כאדם וליפול קורבן לאפלייה או לקיפוח. התואר 'פראייר' כאן יציין את מי שאינו חש פגוע עד עמקי נשמתו כאשר נהג אחר חוטף מתחת לאפו את מקום החנייה הפנוי היחיד, את מי שאינו נמלא חרון קדוש כאשר עוקפים אותו בתור לקופה ואת מי שאינו נמלא מחשבות-נקם כלפי נהג שעוקף אותו מימין לאחר שנצמד אליו בכביש המהיר. לכאורה מדובר בזוטות שכולנו מבליגים עליהן ביומיום, אבל למעשה אירועים כאלה עשויים להצטבר לתחושה של זעם מבעבע, שאותו נבטא מאוחר יותר – תוך התקת כעסנו מכתובתה המקורית אל כתובת חלופית – כלפי בני זוגנו, כלפי ילדינו, כלפי הכפופים לנו בעבודה וכלפי מוסדות השלטון. 'מספיק הייתי פראייר היום, אל תטפס עלי גם אתה!' היא התוצאה האפשרית לכך.
הנה אינטראקציה מתחום יחסי פסיכולוג-מטופל: המטופל מברר בפגישה הראשונה כמה עולה הטיפול הפרטי. הפסיכולוג עונה, כך-וכך מאות שקלים לפגישה. המטופל אומר, ואם אני משלם במזומן? טוב, עונה הפסיכולוג, במקרה כזה המחיר נמוך בכך-וכך אחוזים. ומדוע לא? שניהם עובדים קשה למחייתם. טיפול פרטי הוא עסק יקר, ומס הכנסה ומס ערך מוסף גובים אחוז ניכר מהרווח. אם המטופל ישלם במזומן מבלי שהפסיכולוג יכתוב חשבונית, איש מלבד שניהם לעולם לא יידע; ושניהם 'ייצאו לא-פראיירים'; מה רע? נגיע לזה מייד.
זיגמונד פרויד, שייסד את הטיפול הפסיכולוגי, נתן סימנים באנשים מטיפוס מסוים, להם קרא 'היוצאים מן הכלל'. אלה בני אדם שמאמינים שהם זכאים ליחס מיוחד בזכות עוול שסבלו בעבר. כל הקצינים מחויבים להשלים עבודת מחקר עם תואר שני לשם קידומם, אבל אני מעל לזה – אני אשלם לאוניברסיטה וירטואלית שקיימת רק ברשת ואקבל תעודה ותואר מבלי להזיע כמו שאר האספסוף; כל היזמים צריכים להגיש הצעה שתעמוד למכרז, אבל אני אחר מהם – אני אשמן בכיר שיהיה חפץ ביקרי בדרגים המכריעים. על כל הדיירים לקבל אישור לבניית מרפסת, אבל אני לא כמוהם – אני אבהיר למי שיש לו בעיה עם המרפסת שלי, שלא כדאי לו להתעסק אתי. אנשים כאלה, אומר פרויד, חיים בהרגשה תמידית של חסר: לא משנה כמה הישגים ישיגו, באיזו מכונית מפוארת ינהגו, באיזה ארמון יתגוררו – תמיד יחושו כמפסידנים לעומת השכן בעל הדשא הירוק-יותר. הדלק המניע אותם הוא הרגשה של 'לא פייר', של 'עשו-לי, לקחו-לי'. האהבה העצמית שלהם אינה יודעת שובע, הם פגיעים לביקורת קלה שבקלות וביטחונם העצמי הוא עלה נידף ברוח. השאיפה 'לא לצאת פראייר בכל מחיר' היא תמיד ביטוי לחוויה בסיסית של פראייריות מתמשכת, שבתורה ניזונה מתחושת עוול אינסופי. חווית הקורבנות יכולה להיות בור בלי תחתית ובהתאם לכך, הפיצוי לעולם לא יהיה הולם דיו.
'האם העם היהודי לא סבל מספיק?!' ('הַאבֵנְת דֵה ג'וּאִיש פִּיפְּל סַאפֶרְד אִינַאף?!') זועק מנשה נוי במערכון 'פלדרמאוס באולימפיאדה' שכתב אסף ציפור לחמישייה הקאמרית, במאמץ להשיג לדב נבון, נציג ישראל באליפות הריצה כמה מטרים של יתרון על פני מתחריו.
האמת העמוקה בנוגע ליוצאים מן הכלל, אלה שמשדרים לעצמם ולסביבתם שמגיע להם יחס לפנים משורת הדין, היא שבתוך-תוכם הם אנשים אומללים מאד. והם יודעים זאת. מי שמצליח לראות את האמת בנוגע לאלה שעוקפים מימין, שמרמים בעמידה בתור, שתופסים חנייה לא-להם, ומצליח להרגיש כלפיהם חמלה, יוצא 'גבר-גבר': לא באופן מגדרי כמובן, אלא באופן שקשור לבריאות נפשית: הגיבור הכובש את יצרו הוא זה שחי בתחושת עושר אמיתית, תחושה שהיא תנאי לאושר בר-קיימא. אין קומבינה בעולם שיכולה לתת תחושה כזאת לאדם.
ומה באשר לקומבינה של הפסיכולוג והמטופל מתחילת הרשימה? הם חסכו לעצמם כסף, נכון, אבל הם גם כרתו ברית של רמאים. ובלבו של המטופל, או במה שפרויד כינה הלא-מודע שלו, נרשם הפסיכולוג ה'זורם' וה'גמיש' שלו כשקרן מפר-חוק; ואם הוא מפר חוק אחד, נגד רשויות המס, מי יתקע לידו של המטופל שהוא ישמור על חוקים הקשורים לרווחת המטופל, נניח, דייקנות, פרטיות וכדומה? המטופל הרוויח כך-וכך שקלים, אך במחיר של התפשרות על אמות המידה המוסריות שיכלו להיות טיפוליות עבורו.
העמידה בפיתוי 'לא לצאת פראייר', בונה את המערכת החיסונית הנפשית. רק מי שחי בתחושה של 'יש', משדר כוח אמיתי לסביבתו; הוא אינו נופל קרבן לניצול, הוא מגלה נדיבות של מנצחים עבור אלה שחיים בתחושה של 'אין' – שיעקפו בתור, שיהיה להם לבריאות (הם זקוקים לזה). נדיבות של מנצחים היא בעלת עוצמה. עמוד שדרה מוסרי זה מושך. פראייר זה סקסי. מ.ש.ל.
ד"ר עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני ומרצה לפסיכותרפיה.