מאמר מאת פרופ' דן אריאלי
קטע מספרו של פרופ' דן אריאלי "האמת על באמת" – הוצאת כינרת, זמורה-דביר(ע) 2013 – נפתח בסיפור אישי, לא-דרמטי במיוחד, על מפגש עם ג'ון פרי בּארלו. וכך הוא מספר:
"ידעתי שהוא היה פעם תמלילן של להקת גרייטפולד דד, אבל במהלך השיחה גיליתי שבעבר הלא רחוק הוא שימש יועץ של כמה חברות — וביניהן אנרון."
שנה קודם לכן קרסה חברת אנרון. קריסה אדירה שהיו לה השלכות על כל הבורסות בעולם. סיפור קריסתה של אנרון, יקירת וול סטריט, הלך בערך כך: "סדרה יצירתית במיוחד של תעלולים פיננסיים, בסיוע עצימת עיניים של יועצים, סוכנויות דירוג אשראי, דירקטוריון החברה ופירמת רואי החשבון היוקרתית ארתור אנדרסן, שבינתיים התפרקה, הביאה את אנרון לגדולה כלכלית. אבל ברגע שהתעלולים המפוקפקים האלו נחשפו, החברה התרסקה. מחזיקי מניות הפסידו את ההשקעות שלהם, כספי תוכניות הפנסיה התאדו, אלפי עובדים איבדו את מקום העבודה שלהם והחברה פשטה רגל.
כשדיברתי עם ג'ון, מה שעניין אותי במיוחד היה ההסבר שלו לכך שהוא לא באמת רצה להכיר בָּאמת, ולקה במעין עיוורון רצוני. הוא סיפר שאף שייעץ לאנרון בדיוק בזמן שהחברה התחילה לצאת מכלל שליטה, הוא סירב לראות את תמרורי האזהרה שהצביעו על כך שמשהו רע קורה. להפך, הוא נשבה לחלוטין בתפישת העולם שלפיה אנרון היא המנהיגה החדשנית של הכלכלה המודרנית, והוא המשיך להאמין בזה עד לרגע שבו הסיפור הפך לכותרת ראשית בכל אמצעי התקשורת. ג'ון גם סיפר לי, וזה היה מפתיע עוד יותר, שברגע שהמידע יצא לאור, הוא התקשה להאמין איך הוא לא ראה את הסימנים לאורך כל הדרך. הסיפור של ג'ון גרם לי לעצור ולחשוב. לפני השיחה שלנו הנחתי שהאסון של אנרון הוא מעשה ידי שלושת מנהליה הבכירים והמרושעים (ג'פרי סקילינג, קנת' ליי ואנדרו פסטאו), שיחד זממו והוציאו לפועל הונאה פיננסית בקנה מידה עצום. והנה אני יושב עם בחור שאני מחבב ומעריך, וגם לו יש קשר לסיפור של אנרון — כזה שנובע מעיוורון רצוני, לא מהונאה או מרמאות מכוונת.
ייתכן, כמובן, שג'ון וכל שאר המעורבים בפרשת אנרון הם אנשים מושחתים מאוד, אבל התחלתי לחשוב שאולי יש פה רמאות מסוג אחר — כזאת שקשורה לעיוורון רצוני ועלולים ללקות בה אנשים כמו ג'ון, כמוכם וכמוני. שאלתי את עצמי אם ייתכן שבעיית הרמאות היא עמוקה ומורכבת יותר מאשר כמה "תפוחים רקובים", ואם סוג כזה של עיוורון רצוני מתרחש גם בחברות אחרות. תהיתי גם אם חברַי ואני היינו נוהגים באותה צורה אילו היינו אנחנו יועצים של אנרון.
הסיפור הזה העביר בי רטט: פתאום עמדתי מול הראי, בחנתי את עצמי, וגיליתי סימנים של עיוורון. רצוני או תמים. עברו מול עיני כל הנגיעות ש"נגעתי" באנשים שהתבררו כרמאים, גנבים, מושחתים ומה לא. אנשים שהאמנתי בהם. אנשים שלהם עזרתי. קשה להאמין שהכזיבו, שבגדו, שמעלו באמון. ופתאום, גם אני נושא בעוון... והאמת, לקח לי הרבה שנים להגיע לגילוי הכואב הזה, לתובנה שמא גם אני לקיתי בעיוורון. כשתמכתי ברמאי, האם גם לי יש חלק בהפרת האמון? כשלחצתי את ידו של מנצל-חולשות-הזולת, האם הפכתי לשכמותו?
כל העיסוק בהגינות ובנסיון להתייחס ברצינות להפיכת החברה שלנו להוגנת יותר יש בה מרכיב של בחינה עצמית. האם ניצלו אותי? האם בשמירת החוק הפכתי ל"פרייאר"? או שמא גם אני חוטא באותם "חטאים קטנים" שצומחים להפוך לחטאים גדולים מאד? האם גם אני לוקה בעיוורון? והאם זהו עיוורון רצוני, מדעת?