top of page

מעל ומתחת לאלונקה

עודכן: 17 במאי

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.


במועצה לצרכנות יצאו לפני כ-15 שנה למאבק בעמלות העו"ש של הבנקים, תחת הסיסמה הבאה: ביני ובין הבנק יש יחסי הדדיות: אני נותן לו והוא לוקח ממני.


נזכרתי בכך השבוע כשעלה שוב לכותרות נושא חוסר השוויון בנטל השירות הצבאי. "טבלת הופלד" הידועה מתחום המשפט, קובעת כי לכל זכות שיש לך, נלווית חובה המוטלת על אחרים, לאפשר לך את מימושה של הזכות; ומנגד, לכל חובה המוטלת עליך יש זכות לאחר כלשהו שתמלא את חובתך זו, שממנה הוא נהנה. הופלד לא היה חולם על הפרשנות המודרנית המוצעת לטבלה שלו, לפיה מול החובה שלי לשרת בצה"ל עומד היעדר החובה של החרדים מגיוס.


כשמגילת העצמאות עיגנה את ההתחייבות לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין", ספק אם התכוונה להחריג תופעה מבישה זו. השירות בצה"ל הוא חובה על פי חוק, אבל הוא גם מבטא את הזכות שלנו להגן על עצמנו בעצמנו, אחרי דורות שבהם נשללה מעמנו בפועל זכות זו.


אפס סובלנות להשתמטות התחיל כבר בימי התנ"ך, עת דרשו משה ויהושע משניים וחצי השבטים, ראובן, גד וחצי המנשה, לצאת "חמושים וחלוצים לפני אחיהם" במסע לכיבוש הארץ, בטרם יתיישבו בנחלותיהם. הגישה הזו המשיכה במעשהו המנהיגותי של שאול המלך בהיחלצו להושיע את אנשי יבש גלעד מידי בני-עמון, עת שלח לשבטים שהסתגרו איש איש בנחלתו, איום מפורש בצורה של חלקי בקר מבותרים כהמחשה לאשר יקרה לעדריו של מי שלא ייצא לסייע לבני עמו בצרתם. כבר אז הובן כי כוחו של עם ישראל באחדותו וכי אין מקום לפילוג ולבדלנות של השבטים. דבורה הנביאה בשירתה לעגה לכל השבטים שמצאו להם עיסוקים חשובים יותר מאשר להירתם למאמץ הלאומי להושעת אחיהם מפני אויב חיצוני ("בפלגות ראובן גדולים חקקי לב"). מסתבר כי דבריה יפים לחלק מעם ישראל גם בימים אלה. במיוחד בתקופת מלחמה, שבה אנחנו משלמים בדם טובי בנינו, לא יעלה על הדעת כי ציבור שלם יוציא עצמו מן הכלל ויותיר לאחרים לסכן את נפשם עבורו. בהגדה של פסח הוכתר כרשע מי ששאל "מה העבודה הזאת לכם?" וממשיך הכתוב "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". ואכן ההשתמטות משירות של לומדי התורה היא כפירה בעיקר. היא מתעלמת מן האיסור "לעשות את התורה קרדום לחפור בו" וספק אם לא עוברת גם על אחד מעשרת הדיברות "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". היא מבטאת את ההפך מ"פיקוח נפש דוחה שבת"; היא מבזה את כוחה של האמונה, ברומזה שאינה מספיק חזקה כדי לגרום למשרתים בצבא שירצו בכך, לשוב וללמוד תורה בתום השירות הצבאי.


יש כנראה טעות תפיסתית בפירוש המונח "והגית בו יומם ולילה" שמכוחו הלומדים מבקשים את הפטור. אין הכוונה לשבת וללמוד תורה יומם ולילה, אלא שעיקריה של התורה יהיו על לוח ליבך יומם ולילה. דומה כי קיומה של מצווה זו רחוק מאוד לעיתים מן המציאות וממעייניהם של חלק ממנהיגיהם של אותם לומדי תורה (ולא רק שלהם...). לא לשווא נאמר במדרש רבא "קדמה דרך ארץ את התורה"; ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות ביחס לזולת - היא אותה דרך-ארץ שסביבה אנו מבקשים להתלכד ולהקים כאן חברת מופת לפי חזונם של הרצל ומגילת העצמאות. הגינות היא הדבק המאחד אותנו, ולכן גם סוד עוצמתנו והמפתח לניצחוננו על אויבינו ולהישרדותנו הלאומית.


כשבן גוריון בחושיו הבריאים ובתבונתו הלאומית, אישר בזמנו את הפטור מגיוס ל-140 לומדי תורה, הוא עשה זאת לבקשתם של הרבנים דאז כדי להבטיח כאן המשכיות של גרעין לומדי תורה אחרי האודים העשנים שהותירה השואה. לא היה בכוונתו להעמיד מתכון להשתמטות עד קץ הדורות, אלא מנגנון לבניית יסודות בריאים למדינה יהודית  שרק קמה. המצב היום הוא שונה.


בשנת 1990 פנה "הפורום לביקורת ציבורית" לשר הביטחון בבקשה להבין מדוע ניתן הפטור מגיוס לתלמידי הישיבות. על מנת שלא לקבל תשובות מתחמקות, שאל "הפורום" את השר "ברחל בתך הקטנה": האם לימוד התורה הוא חלק מהטקטיקה של צהל? האם הוא פוגם בכושרם הצבאי של הלומדים? עוזר שר הביטחון דאז חיים ישראלי מסר את תגובת השר: "לימוד התורה אינו חלק מהטקטיקה של צה"ל והוא לא מעלה ולא מוריד את כושרם הצבאי של הלומדים". בתשובתו זו שחשפה כי הפטור משירות ניתן משיקולים לא ענייניים, נסללה הדרך לעתירה לבג"ץ שהגיש "הפורום לביקורת ציבורית" ושהובילה בסופו של דבר לביטול סמכות הפטור שהייתה בידי שר הביטחון. חייבים לומר: לומדי ישיבות המתגייסים לצה"ל הם מטובי חיילינו ובקרבם מצאנו את הנועזים שבלוחמים והמצוינים שבבני האדם. אסור להניח לפוליטיקאים לגרום להכתמתו של מחנה זה בחטא ההשתמטות.


אם לא די בכך, הרי שכדי לפצות על המחסור בכוח אדם כתוצאה מן הפטור מגיוס לתלמידי הישיבות, מקדמת הממשלה חקיקה להארכת תקופת השירות לחיילים משרתים, ומביאה את טבלת הופלד ההופכית לשיאי גיחוך חדשים. אני בטוח שכותבי "ארץ נהדרת" לא היו יכולים לחשוב על תסריט מוצלח יותר, מזה שבו שר חרדי נשלח לכנסת כנציג הממשלה כדי לנמק מדיניות אבסורדית זו. על משקל הביטוי "אם זה לא היה כל כך עצוב זה היה בוודאי מצחיק", זה הפך כבר מזמן להיות חמור ובלתי קביל, בעיקר בימים אלה של לוויות צבאיות יומיומיות. במדיניות הבלתי אחראית והבלתי הוגנת הזו, יש לא פחות מביזוי קורבנם של החללים.


בבתי הקברות הצבאיים יש היום סיבה כפולה לדגל ישראל לרדת לחצי התורן...

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page