ללמוד דרך הרגליים

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל.

צהל מקבל לשירותיו נערות ונערים בני 18 הבאים מכל שכבות האוכלוסייה, ותוך מספר חודשים מעמיד יחידות צבאיות ממושמעות ונכונות לכל משימה. הגישה החינוכית האפקטיבית של הצבא מתבטאת בראשית הדרך במשפט האלמותי שיזכור כל טירון למשך שארית חייו: "מה שלא תקלטו דרך הראש, תקלטו דרך הרגליים". דומה כי פסיקת בג"צ לפני שבוע בעניין הפטור מגיוס, ביטאה גישה כזו כנגד סירוב הממשלה להפנים מושכלות ראשונים של שוויון בנטל.

השתמטותו של חלק מהציבור החרדי מגיוס, הזכירה לי תרגיל שהייתי נותן לתלמידי תיכון כדי להמחיש להם את חובתם למדינה: נניח שכל אזרחי ישראל היו נוסעים באותו הזמן לחופשה בת שבוע לארצות הברית; מה היה קורה למדינה? מי היה אז מגן עליה ופועל את פעולתה? ההבנה שהמדינה תלויה לחלוטין בכל דבר ועניין בפעולות האזרחים החיים בה, נשתכחה כנראה ממוחם של אותם המשתמטים. להמחשה, לו היו נשארים בארץ רק תלמידי הישיבות, כמה זמן הייתה הארץ שורדת מול שאיפותיהם של שכנינו לכובשה? האם לימוד התורה, חשוב ככל שיהיה, די היה בו כדי להצילה?

"התנהג כאילו מעשך יהפוך לחוק כללי" אמר הפילוסוף עמנואל קאנט. "אל תפרוש מן הציבור" אמרה המשנה. "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו" אמרה התורה. האם המשתמטים החרדים קראו את אותה התורה שאני קראתי?

אחרי הצבא פניתי ללימודי משפטים כדי ללמוד איך מדינה מתוקנת צריכה להתנהל וכדי לעזור לה להתנהל כך (מורשת בית אבי דוד פלג ז"ל איש הפלמ"ח - פועלים למען מדינה וחברה). כשהתחלתי לעבוד כעו"ד, הגעתי למסקנה שמרבית המשפטים מיותרים ולא היו אמורים כלל להגיע לבתי המשפט, לו אנשים נהגו בהגינות אלה עם אלה. חשבתי שמשפטים מתחילים במקום ששם נגמר החינוך, ועברתי לתחום החינוך כדי להשקיע בשיפור ההתנהגות ההוגנת במדינה. בשיעורי התנהגות חברתית לימדתי ילדים שהחברה האנושית הוקמה אומנם כדי לשרת את האדם, אך לאדם יש כמה חובות כלפיה. התלמידים שאלו אם החובות האלה לא פוגעות בחופש של האדם, והסברתי להם את משמעותו הנכונה של המונח חופש.

חופש מוחלט פירושו לעשות כל שברצונך. חופש כזה יש לכאורה בג'ונגל, אך גם שם הוא לא מתקיים בפועל, כי מגביל אותו חוק הג'ונגל: "החזק גובר". יוצא איפוא שהחופש בג'ונגל הוא לחזקים בלבד, כי רק הם יכולים לכפות על אחרים את רצונם. אנחנו לא רוצים לחיות על-פי חוק הג'ונגל והמחשה משכנעת לכך ניתן למצוא במזמור "חד-גדיא" בהגדה של פסח.

הגדרת המונח "חופש" בחברה האנושית, שבה רוצים להבטיח חופש לכולם, חייבת לכלול מרכיב של הגבלה: "לעשות כל שברצונך" – אכן, אבל "מבלי לפגוע באחר". זהו המתכון היחיד לחיים בצוותא במסגרת משותפת של אנשים שונים עם דעות, אמונות ורצונות שונים.

לפי המסופר, על השולחן העגול של המלך ארתור ואביריו הייתה רשומה הכתובת: in serving each other we become free  - "בכבדנו איש את רעהו אנחנו נעשים חופשיים". לכאורה דבר והיפוכו; למעשה - כלל הזהב לקיום החופש בחברה האנושית. שאלתי את התלמידים איך אנחנו יודעים מה פוגע באחר, וכדי להמחיש להם שהתשובה לא פשוטה, ביקשתי מהם לחזור שלוש פעמים במהירות על השאלה "מי קובע מה פוגע?". ילדים אולי מתקשים לבטא זאת, אך מבוגרים רבים בישראל מתקשים להבין זאת.  התשובה כוללת ארבעה גורמים: אני, האחר, החברה, החוק.

אני - מה שפוגע בי אסור לי לעשות לאחר כי כנראה זה יפגע גם בו (אמר זאת כבר כזכור הלל הזקן); האחר - אם האחר מראה סימנים שפעולותיי פוגעות בו עליי לחדול מלעשותן; החברה - אם התגבשה נורמה חברתית המשדרת שהתנהגויות מסוימות פוגעות בכלל הציבור, הן חוצות את הקו האדום ולפיכך יש להימנע מהן; החוק - יש התנהגויות שנאסרו במפורש בחוק בגלל היותן פוגעניות, ומי שיתעלם מן האיסור צפוי גם לעונשים הקבועים בחוק.

רמתה המוסרית של חברה נקבעת על פי יכולתה להתנהל ולהתרסן מתוך הבנה שהתנהגות מסוימת פוגעת באחרים, גם בלא שתהיה חובה חוקית שתאסור זאת. המילה מוסר מבטאת את אותם המוסרות – ההגבלות שאדם מרסן בעזרתן את חופש התנהגותו (בדומה לרסן שבה הוא נעזר כדי להגביל את חופש התנועה של הסוס).

הפסיכולוג היהודי אמריקאי לורנס קולברג דיבר על שישה שלבים בהתפתחות המוסרית של אדם:

א. התנהגות לפי פחד מענישה;

ב. התנהגות לפי התועלת שתצמח לך - תן לי ואתן לך;

ג. התנהגות לפי נורמות חברתיות;

ד. התנהגות לפי הוראות החוק והכללים המחייבים;

ה. התנהגות לפי חוזה חברתי שהוסכם עליו מראש (האמנה החברתית) ושבמרכזו כיבוד זכויות הפרט לרווחת החברה;

ו. התנהגות לפי ערכי מוסר כלל אנושיים.

השאיפה החברתית היא שאנשים יתנהגו לפי השלבים הגבוהים בסולם ההתפתחות המוסרית; המציאות הישראלית מראה שאנשים רבים מדי נמצאים עדיין לצערנו בשלב הראשון והשני בלבד.

נזכרתי בכך עתה כשנדרשנו (שוב) לפסיקת בג"צ כדי להבהיר לממשלה ולחרדים מדוע פטור מגיוס לצה"ל ומנשיאה בשוויון התרומה וההקרבה למען המדינה, הוא מעשה מגונה ובלתי הוגן. הציפייה שהם יגיעו לבד לתובנה הזו של ערבות הדדית הנמצאת בבסיס הישרדותנו הלאומית, מבטאת כנראה תמימות יתר מצידי.

יפים לעניין זה דברי דבורה הנביאה בשירתה(שופטים פרק ה) כשהיא יוצאת נגד הבדלנות וההימנעות של חלק משבטי ישראל מלהיחלץ לעזרת אחיהם המותקפים. מי שמבטא היום את הערבות ההדדית שעליה דיברה דבורה, אינם המשתמטים החרדים אלא דווקא חברי תנועת "אחים לנשק", שלמרות התנגדותם למדיניות הממשלה, התייצבו בשבעה באוקטובר עד אחד להגנת עמם . האם הם קוראים מספרי תנ"ך שונים?

הלהט שבו ניסתה הממשלה לגונן על הפטור (והדברים נכונים לגבי כלל ממשלות ישראל לדורותיהן), הוא הוכחה נוספת לכך שהפוליטיקה השחיתה את המידות (כרגיל) ושחישובים קואליציוניים דחקו את רגליה של המדיניות ההוגנת.

דרוש היה גורם חיצוני בעל עוצמה בדמותו של בג"צ כדי להחדיר בינה למוחם באשר לדרך ההתנהגות הראויה, וחבל שכך. מוטב שנחיה כאן על בסיס הבנה נאורה של האזרחים לגבי האופן הנאות שבו עלינו להתנהל כחברה, ולא על פי התערבויות של בג"צ, אך כאמור זה כנראה עניין של התפתחות מוסרית.

המרכז לקידום ההגינות בישראל פועל להטמעת ההגינות כנורמת התנהגות מנחה בכל תחומי החיים. הגינות היא התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. אסטרטגית ההסברה של המרכז לקידום ההגינות מתמקדת בשכנוע שההגינות אינה רק ערך ראוי ונעלה אלא מהווה גם את האינטרס האמיתי של כל אחד מאיתנו ושל כולנו כחברה, אם חושבים על הדברים באופן שקול ולטווח ארוך: "מי שחושב – מתחשב".

חוסר הגינות אפוא אינו רק עניין של התפתחות מוסרית לקויה, אלא גם עדות לאינטליגנציה שטרם התפתחה דיה.

ולמי שלא מבין זאת, לא נותר אלא, כמו בצה"ל, ללמוד דרך הרגליים...