הייאוש והתקווה

עודכן: 25 באפר׳

הזמר העברי נגד הייאוש הישראלי


מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.


כל עוד בלבב פנימה

נפש יהודי הומיה

ולפאתי מזרח קדימה

עין לציון צופיה,

ומה היא רואה ?


יוקר מחיה, התעללות בחוסים, אלימות נגד נשים, אפליית הפריפריה בשירותי בריאות, עוקץ קשישים, נהיגה פרועה בכבישים, דיווחי קורונה שקריים, התלהמות מפגינים, שפת ביבים של פוליטיקאים, מכרזים מוטים, הפרת הבטחות שלטוניות ו...די!!


אפילו הרצל, בחזונו על הגנב העברי, לא העלה בדמיונו תופעות כאלה של חוסר צדק וחוסר הגינות במדינת היהודים. כולנו יושבים מדי ערב מול המרקע ומתכווצים בתוך תוכנו למראה החדשות המשקפות את פני מדינתנו. יותר ויותר אנשים בתוכנו חשים שהמדינה משתנה והופכת אחרת לנגד עינינו. אריק איינשטיין שר: "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום עכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב בא לי לבכות." אלא שלא רק לבכות בא לנו; חלקינו לוקחים את מפח הנפש למקום רחוק יותר; בלשונו של רזי ברקאי שפרש לאחרונה מהרדיו: "אני חש שהמדינה שלי בורחת ממני ואני לא כל כך בטוח שבא לי להמשיך ולרדוף אחריה".


בסקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל בביצוע מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה, קבעו 76% מהנשאלים כי חוסר ההגינות מהווה סכנה של ממש ללכידות של החברה הישראלית. הגינות – התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות - היא אכן מוצר במחסור בישראל. האם כדברי ההמנון "עוד לא אבדה תקוותנו"? נראה שלא מעטים הרימו ידיים ויש שאף החלו נוטשים את הארץ מרוב ייאוש. אחרים אימצו את האמרה "ברומא התנהג כרומאי" בגרסתה הישראלית של "אני לא פראייר ולכן אדאג לעצמי גם על חשבון הזולת".


לאלה עונה אהוד מנור בשירו "אין לי ארץ אחרת": "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה, אזכיר לה ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה". נהוג להתייחס למולדת כאל אמא שילדה אותנו, גידלה אותנו וצריכה משום כך להמשיך ולדאוג לנו. למעשה ההפך הוא הנכון: אנחנו הקמנו את המדינה, אנחנו פיתחנו אותה ואנחנו מעצבים אותה מידי יום , במעשינו הטובים והרעים. דמותה של המדינה תלויה בנו והחיפוש אחר ארץ-ישראל שאנחנו אוהבים צריך להתחיל בתוכנו ולהתמקד באופן התנהגותנו ותפקודנו היום-יומיים.


בשיר "אסיף" אומר איתמר פרת : "האדמה היא אפורה מתחת לשלפים ואין לה עוד לתת לך דבר". ללא עבודת האדמה של החקלאי, יישאר השדה הפורח במצב של אדמה אפורה, ממש כאותו הפסל שיישאר גוש של סלע ללא האמן שיעצב מתוכו את היצירה המוערכת. כל שהמדינה תוכל לתת לנו הוא רק מה שאנחנו נשקיע בה קודם לכן.


אזרחות – הקשר בין אזרח ומדינתו - משמעותה אחריות אישית, יומיומית וכוללת למה שקורה במדינה. אישית – ולא רק של מנהיגים פוליטיים; יומיומית – ולא רק אחת לכמה שנים בקלפי, שאז דומה הדבר יותר לתיירות מאשר לאזרחות; וכוללת – לכל המתרחש במדינה מאלף ועד תו, כפי שאכן נכתבות שתי המילים אזרחות ואחריות, ולא רק למה שקורה בדלת אמותיך.


יש הרבה ישראלים יפים; יש הרבה אנשים טובים שניתן לעשות איתם את המהפכה הנדרשת היום בדמותה ובדימויה של החברה הישראלית. "כשהכוס חצי ריקה, תמיד יש גם חצי מלאה, ורק אנחנו שנחליט על מה נביט" (מתוך השיר "ישראל"). הרע והשלילי, גם אם מודגשים על ידי התקשורת וצובעים את חיינו ומצב רוחנו בשחור, אינם חזות הכל. אל לנו להניח להם להגדיר אותנו כחברה וכמדינה. אם נגייס את הטוב המשותף שבתוכנו נוכל לגבור על הרוע.


עם ישראל זקוק היום למצע חדש, לסדר יום חדש, שבמרכזו נציב במקום אנוכיות, תחמנות, דורסנות ופלגנות, את ההגינות - כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת. זה טוב לא רק למחנה זה או אחר, אלא מיטיב עם כלל האזרחים. זהו האינטרס המשותף של כולנו וגם האינטרס האישי של כל אחד ואחת מאיתנו: להיות עם חופשי ולכבד את חופש הזולת.


יונתן גפן, בשיר "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" אומר: "היה להם בשביל מה לקום בבוקר". גם לנו יש בשביל מה לקום בבוקר : להחזיר את הרוח של ארץ ישראל הישנה והטובה, אם לא בשבילנו, אז בשביל ילדינו ונכדינו. התקווה היא עדיין ההמנון הלאומי, אבל הסוד הוא שכולה תלויה בנו. "אני רוצה לחזות ביפי פנייך, לשמוע מיתרייך, ואם נדרש - להיות אני הפורט" (מתוך השיר "ישראל").


מרטין בובר הגדיר ציוני כ"יהודי הרואה בעבר הלאומי זיכרון אישי, ובעתיד הלאומי משימה אישית". המשימה האישית היום של כל אזרח בישראל היא להפגין דוגמה אישית ולנהוג בהגינות בזולתו, להוות שגריר של מסר ההגינות במעגלים המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים ולגלות אפס סובלנות לכל מקרה של חוסר הגינות במקומותינו.


התקווה היא סוד העבר הלאומי;

הגשמתה בהגינות היא סוד העתיד הלאומי

והמפתח למדינה שכולנו רוצים.



5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול