top of page

החללים והמחללים

עודכן: 22 ביולי

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.


בימים אלה נשמעים בארצנו קולות המזכירים לא פחות מאשר מהפיכה: העם בועט את הפוליטיקאים אל מחוץ לבתי הקברות הצבאיים. הוא משדר להם: עד כאן! הרסתם לנו את המדינה; זיהמתם לנו את הציבוריות הישראלית; לא ניתן לכם לפגוע לנו גם בפינה היחידה שנותרה בקונצנזוס הישראלי , בחלקת אלוהים הטהורה שלנו – בקדושת השכול.


קריאת "יזכור" המסורתית בימי הזיכרון, אשר חוברה בנוסחה הראשון על ידי ברל כצנלסון לזכר נופלי קרב תל חי ב- 1919, מגדרת חלקה זו ומבדלת אותה מכל כיעורי המציאות הישראלית, בוודאי המציאות הפוליטית. "יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש שנספו במערכה הכבדה".ביום זה כולנו מתאחדים סביב סוד כוחנו והישרדותנו בארץ הזאת - נכונותם ההרואית של הבנים להקריב את חייהם על מזבח הגנת העם והמדינה. "ובמותם ציוו לנו את החיים " כתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בשירו "אם יש את נפשך לדעת"; אולם לא רק את החיים ציוו לנו, כי אם גם את דרך החיים שבה נלך ציוו: לא בשל דברים של מה בכך הוקרבו החיים, אלא בשל ערכים השקולים כנגדם והמסמלים את תמציתם, את עיקרם, את ערכי מדינת-ישראל היהודית, החופשית והדמוקרטית, ואת אחוות-העם שבשמה הלכו. לתוך האזור הטהור הזה ביקשו נציגי המציאות המכוערת לחדור ברגלם הגסה ובלשונם רושפת הארס, והעם התקומם, ובצדק.


"תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך" - אמר בן גוריון. האם העברייה בוודאי לא חשה כך היום כלפי חלק גדול מהפוליטיקאים, העסקנים, חברי הכנסת ושרי הממשלה. בתפיסתה הם אחראים ומייצגים את כל הקלקולים שפוקדים אותנו ואשר מאימים בתקופה האחרונה להביא אותנו אפילו עד לסיפה של מלחמת אחים. דומה שאירועי יום העצמאות תשפ"ג ייזכרו כהתנגשות חזיתית בין הציונות הזכה והטהורה - קדושת ההקרבה של הבנים ושל המשפחות, לבין ביטוייהישראליות המכוערת - הפוליטיקה וחלק ניכר מנציגיה. בהתנגשות זו עומדות המשפחות השכולות על המשמר בכל כוחן ומגוננות על הייחוד של זיכרון הנופלים ומשמעותו. הן מציבות פוליטיקאים רבים במקומם הנכון, המוקצה מחמת מיאוס, בתודעת הזיכרון הקולקטיבי, ואין לפוליטיקאים אלה להלין אלא על עצמם ועל התנהלותם על שהגיעו לשפל שכזה. כל המשלחים לשונם באחרים, הנוהמים בכנסת ומבזים אותה כאילו לא הייתה סמל שלטון, סמל ריבונות ממלכתית; כל המשסים את חלקי העם אלה באלה על רקע דתי, עדתי, סוציו אקונומי או אידיאולוגי, צריכים לתת לעצמם בימים אלה דין וחשבון לאן דרדרו את החברה הישראלית ואת תדמיתו של המשטר הדמוקרטי. הפוליטיקה הייתה אמורה להיות המנגנון הארגוני המממש את השיטה הדמוקרטית; בפועל הפוליטיקה הישראלית של ימינו מזנה את הרעיון הדמוקרטי וגורמת לרבים לטעות בדבר התאמתו למציאות שבה אנו מבקשים לחיות.


אך אם אלה מנהיגינו, מה זה אומר עלינו - מי שבחרו אותם לתפקידם? יש אמירה הגורסת כי "העם מקבל את המנהיגים שהוא ראוי להם". מנגד ניתן לטעון: האם פוליטיקאים אלה שאנו צופים בהם מתעללים בנו ובמדינה ביומיום, הם הם טובי בניו של עם ישראל, ואיננו יכולים להעמיד מקרבנו כוחות טובים יותר למנהיגות? האם אלה הם אותם הישראלים שהצעידו את ישראל למקומות מובילים בעולם בביטחון, ברפואה, במדע ובהייטק?


אולי הבעיה היא בתופעת הרתיעה מבחירה במסלול של מנהיגות פוליטית, המדירה ממנה רגליהם של הטובים ביותר? בשיטת הבחירה, שבמבחן התוצאה אינה מביאה לבסוף לשלטון את המועמדים הטובים? אולי הבעיה היא בכלל בבוחרים עצמם אשר, איך נאמר זאת בעדינות, לא מפעילים את מיטב שיקול דעתם בביצוע בחירתם, או גרוע מכך שהתוצאה דווקא משקפת את מיטב שיקול דעתם, כלומר זהו המירב שלו הם מסוגלים?


לרגל יום העצמאות המצוין השבוע, כדאי שנעשה לעצמנו חשבון נפש ונתבע הן מעצמנו והן מנציגינו בפוליטיקה, שיטה משטרית שתוליד מנהיגות טובה יותר. ואין מדובר ברפורמה המשטרית שמובילים השר לוין וח"כ רוטמן; גישתם היא דווקא הביטוי לכיוון ההפוך מהדרוש לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית. מה שדרוש הוא שינוי אמיתי בתרבות השלטונית וביחס השלטון לאזרחיו, יחס שצריך להתבסס על נאמנות, שירותיות והגינות - התייחסות לציבור בכבוד, ביושר ובהתחשבות.


אם לא נדע לגרום לשינוי זה בקרוב, הרי שקולות המהפיכה, שבעטו בימים אלה את הפוליטיקאים אל מחוץ לבתי העלמין הצבאיים, עלולים בעתיד שלא להסתפק עוד בלבעוט אותם רק מבתי הקברות...

11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page