top of page

אין כבוד

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.


הריקוד "בת יפתח" הוא ריקוד-עם ישראלי ידוע, אך מעטים אולי יודעים שמקורו בטרגדיה. הדמות שבה הוא עוסק לקוחה מספר "שופטים" בתנ"ך: זוהי בתו של השופט יפתח הגלעדי, שיצאה לקראתו בתופים ובמחולות כאשר שב עטור ניצחון מן הקרב נגד בני-עמון. תגובתו של יפתח למראה ריקודה הייתה הפוכה משציפתה. מתברר כי יפתח נדר לפני הקרב להקריב לאלוהים את היצור החי הראשון שיפגוש כשיחזור לביתו; הוא לא שיער שתהיה זו בתו.


האגדה מספרת, שרק אדם אחד יכול היה לשחרר את יפתח מנדרו, והוא הכהן הגדול. לרוע המזל התנהלו באותם הימים מאבקי כוח על כבוד ומעמד בין המנהיגות החילונית ובין הכהן הגדול, ויפתח לא הסכים להבליג על כבודו ולגשת אל הכהן הגדול לבקש על חיי בתו. העיקר הכבוד!


תפיסה מעוותת של מושג הכבוד – אישי, משפחתי, קבוצתי או לאומי - אחראית להרבה מאוד מקרי אלימות במקומותינו בזמן האחרון: מריב על מקום חנייה או זכות קדימה בכביש או בתור, דרך התנפלות על אוהדי הקבוצה היריבה בספורט, התכתשויות של פוליטיקאים ועד לרצח על כבוד המשפחה. מחיר הכבוד שלך הוא יקר מאוד, אך מי שמשלם אותו בדרך כלל הוא הזולת ולא אתה. באופן אולי לא מפתיע, קיימת סתירה ענקית בין המושג כבוד לבין הפעולות הנעשות בשמו. כבוד הוא רף נורמטיבי-מוסרי שהאדם מתנהג על פיו ובזכותו הוא אמור לזכות בהערכה מצד הסובבים אותו. "כולם ידעו שקזבלן ראשון תמיד לצעוד, ומאחור הם צעקו: כל הכבוד!( מתוך "קזבלן" מאת דן אלמגור).


במונח כבוד ובתפיסתו הנכונה טמונות קודם כל החובה והמחויבות להתנהל באופן שיעורר כבוד. בקורס נהיגה מונעת מלמדים שזכות קדימה בכביש לא לוקחים אלא מקבלים. באותה מידה גם בכבוד זוכים, וזאת רק אם הסובבים השתכנעו כי אתה ראוי לו. חז"ל אמרו כי "מי שרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו". ועוד אמרו: "איזהו מכובד, המכבד את הבריות"(מסכת אבות, פרק ד). ומה הוא אופן הכיבוד הבסיסי? "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" כדברי הלל. זהו כלל ההגינות על-פי המרכז לקידום ההגינות בישראל: התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות.


כבוד הוא מתנה שאדם נותן לעצמו בעצם התנהגותו: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". בצה"ל ידוע כי החיילים מצייתים למפקדם בגלל הדרגות שעל כתפיו , אבל מכבדים אותו על-פי תיפקודו ובעיקר על פי הדוגמה האישית שהוא נותן.


הקורא דברים אלה וחושב על כל אותם ביטויים מפוקפקים של רדיפת כבוד המגיעים לחדשות, אין לו מנוס מן המסקנה כי רבים לוקים בהבנה מעוותת של המושג ומפעילים כביכול בשמו כוח בריוני כלפי חלשים מהם.


"רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר בפני אחרים, בין במה שיש בו,בין במה שאין בו" אמר הרב קוק. אדם הנזקק להתנהגות כזו כדי להרוויח את כבודו נמצא בשפל המדרגה המוסרי, הרחק הרחק מן הכבוד שהוא מייחל לו או מתהדר בו. דומה כי מדובר באנשים חסרי ביטחון לגבי תדמיתם הציבורית ואולי גם דימויים העצמי, החשים באופן מתמיד צורך להגן על כבודם על ידי הפגנת כוח. בחברה השבטית היה לגילויים אלה תפקיד חשוב ביצירת הרתעה; רצו לשדר בכך: זהירות! איתי ועם משפחתי לא מתעסקים!


איך הגענו ממציאות הישרדותית זו אל סכסוך בין נהגים בעקבות הערה על נהיגה לא זהירה? ניתן היה אולי במאמץ רב לנסות לייחס לנהג האלים כוונה לנטרל סכנות מצד נהג אחר הנוהג לדעתו באופן שמסכן אותו (וגם אז ברור כי לא זו הדרך להשיג את המטרה); הבעיה היא שהשיח ביניהם גולש מהר מאוד לתחושות מרחיקות לכת של איום על הכבוד, אולי בגלל צורת הנהיגה הבלתי מתחשבת או צורת הפניה הבלתי מכבדת(אגב, לא תמיד האלימות היא מצד המעיר אלא גם בתגובת "נמען" הנזיפה). אך נראה שיש כאן יותר מכך: תחושת אדנות ושיכרון כוח: אתה העזת שלא להתנהג על פי הקודים שלי - אני אלמד אותך לקח: My way or no way!


ובבת אחת חוזרים אחורה אל הג'ונגל בו חל רק כלל אחד "החזק אוכל את החלש". נכון, רובנו נוטים אולי לכעוס באופן טבעי על מי שנוהג באופן שלא מתחשב בנו בכביש, בחנות ובכל מקום; לא בטוח שזו התגובה החכמה, אך זוהי תגובה אנושית. השאלה היחידה היא האם הכעס הוא ששולט בך או שאתה הוא השולט בו. שש הרעות החולות המאיימות על צלילות דעתנו הן הגאווה, התאווה, הקנאה השנאה הפחד והכעס. אלה הם יצרים טבעיים, אך לא הם צריכים להכתיב את התנהגותו של אדם שיש שכל בקודקודו. נאמר פעם שלכעוס פירושו להעניש את עצמך על טיפשותם או טעותם של אחרים.


מותר האדם מן הבהמה, אם אכן מתקיים, מתבטא בהפעלת שיקול דעת ובהשלטת התבונה על היצרים הגועשים. זה כבר הרבה יותר קשה, בעיקר בעידן שבו הכל מותר והכל הולך, והצורך לרסן את עצמך נשמע כמו דרישה מוגזמת. אם נחשוב על כך ברגיעה, כמו בעת קריאת שורות אלה, נבין כי בכך נבחנת השאלה אם נתנהל בארצנו לפי אורך המצ'טה וגודל הסכין או לפי רמה מוסרית גבוהה יותר.


שורש המונח מוסר על פי אחת הפרשנויות הוא כאותם המוסרות שרותמים בהם סוס כדי להגביל את חופש התנועה שלו. להצליח לחיות בחברה האנושית, שבה לרבים כל כך יש רצונות רבים ושונים כל כך, מותנה ביכולת שלנו להגביל את חופש התנהגותנו באופן שלא יפגע בזולת. גם אופן הבעת הכעס על הזולת הוא סוג של התנהגות והיא חייבת להיות כפופה לכלל זה. יהונתן גפן תיאר ב"שיר היורה" איך נראה העולם אם נביע את כעסנו בדרך אחרת: "כן ככה זה אצלו, הוא פשוט מוציא לו את הכלי שלו, ולפני שהם מבינים מה קורה, הוא לא עושה עניין, הוא יורה". שורות אלה תואמות להפליא את המצב היום אצלנו.


הכבוד צריך לחזור ולהיות מתנה שאדם נותן לעצמו, רף של התנהגות מכובדת ומכבדת שמאפשר לאדם להביט במראה ולאהוב מה שהוא רואה, בעיקר כשילדיו מציצים מאחור.

"אך לא אפריע לבחור, שלא יתחיל לרעוד, כי זה אצלי פשוט פרינציפ, לי יש כבוד!"(המחזמר "קזבלן" מאת דן אלמגור).

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page