תשעה באב – היה או יהיה?


מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור במעריב.


תשעה באב הוא יום נורא בתולדות עם ישראל, אך הוא חשוב מאין כמוהו לעתיד עם ישראל. "מי שאינם זוכרים את עברם, נידונו לחזור עליו" אמר סנטיאנה. עם ישראל אולי זוכר את תשעה באב, אך אינו קשוב ללקחיו.


היכולת לשכוח במחי לילה את הקינה וההכאה על חטא ולחזור לסורנו ביום המחרת, לולא הייתה כה עצובה, הייתה בוודאי מעוררת גיחוך. ניתן היה לחשוב כי הקינה מהווה רק תשלום מס-שפתיים לחורבן בית מקדשנו, בעוד לקחיו נדחקים מפני העדיפות הראשונה בעיני רבים, לצאת צודקים (ולא חכמים) בויכוח עם יריביהם, גם במחיר של גורל המדינה.


הלקח של תשעה באב הוא פשוט ובסיסי: עם ישראל הוא האויב המסוכן ביותר של עם ישראל.


למרד ברומאים הגיע עמנו כשהוא מצויד ביתרונות כגון אהבת מולדת, עוז-רוח ותבונת המלחמה, שהביאו לנו מספר הישגים מול לגיונות סדירים שהיו עדיפים עלינו בהרבה במספרם; אך גם יתרונות אלה לא יכלו למגרעות של שנאת-חינם, פלגנות ולחימה ממש של מחנות שונים בעם אלה באלה. אסמי תבואה בירושלים, שהוכנו מבעוד מועד לצורך עמידה במצור, הועלו באש, אלפים נטבחו בידי אחיהם, והכל בעוד האויב ניצב על החומות, מחכך ידיו בהנאה ומנצל את חולשותינו אלה כדי למוטט אותנו.


והיום אנו עדים לפוליטיקאים מתלהמים הבטוחים בצדקת דרכם, למפגינים אלימים המתעטפים בשנאתם, שלו חיו בימי בית שני, היו כנראה מביאים עלינו בשנית את החורבן. תבונה היסטורית ספק אם רכשו, אינטליגנציה רגשית הם לא הפנימו, ובעיני עצמם הם אולי צדיקים גמורים, אבל אנחנו, בגללם, עוד נהיה גמורים.


השיסוי, ליבוי היצרים והאלימות המילולית הם כוס התרעלה שממנה אנו גומעים יום יום. השפעותיה ההרסניות ניכרות בצורה של ירידה חדה במורל הלאומי, של חוסר-אמון באישי-ציבור, של חשדנות גוברת גם בינינו, ובהחלטות של רבים ליישר קו ולנהוג גם הם על פי הנורמות הקלוקלות האלה.


האם תשעה באב משמש תזכורת למה שהיה או תזכורת למה שיהיה?


התשובה לכך היא שזה לגמרי תלוי בנו. האדם הוא האדריכל הראשי של גורלו ושל עתידו. ויכוח על הדרך הנכונה הוא דבר לגיטימי, אך דה-לגיטימציה ודמוניזציה של בר-פלוגתא תביא לא לניצחון אלא לערעור יסודות הבית.


בחיל-האוויר נהוגה האימרה: מוטב לקבל את ההחלטה השנייה בטיבה בזמן, מאשר את ההחלטה הטובה ביותר אחרי הזמן. על אותו משקל, מוטב לקבל החלטה הטובה גם לך וגם לזולתך, מאשר לקבל החלטה המצוינת לך אבל גרועה לזולתך. כולנו נמצאים בסירה אחת, ולא יהיה טוב לאיש לאורך זמן אם לא יהיה טוב לכל יושבי הסירה. זה נכון למשפחה, זה נכון לחברה עיסקית, וזה נכון גם לחברה האנושית.


השבוע הסתיים היורו –תחרות גביע אירופה לאומות בכדורגל. בספורט זה, המטרה היא שאתה תנצח ושהיריב יפסיד. לצערנו, רבים חושבים שזו המטרה גם מחוץ לתחום הספורט, אלא ששם אין כלל זכר לרוח הספורטיבית. החברה שלנו מקדשת את הגישה של משחק סכום אפס (win- lose), שהיא בת-דודו של חוק הג׳ונגל, המחלק את העולם לאוכלים ולנאכלים. כך במסחר ובעסקים, כך בפוליטיקה וכך בהתנהגות הבינאישית. כדאי לבדוק במזמור חד-גדיא בהגדה של פסח, מי נותר בחיים בגישה שכזאת. יש גישה טובה ממנה, בוודאי חכמה ממנה, המבוססת על עיקרון ה-win-win . זוהי גישת ההגינות - התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. על-פי גישה זו, הטוב של הפרט לאורך זמן תלוי בטוב הכללי, בטובת הזולת. שיתוף הפעולה למען המטרה המשותפת, ה-win-win , מנצח את האינדיבידואליזם האנוכי, ה- win - lose, מבלי שאיש צריך להפסיד. ההגינות משתלמת בסיכומו של חשבון.


כשמדובר בעתיד העם והמדינה זהו לקח גורלי. תשעה באב צריך להיות על לוח ליבנו לא יום אחד בשנה, אלא בכל יום ויום מימות השנה.


אז, האם תנהגו אחרת מחר בבוקר כלפי אדם החושב שונה מכם?

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול