מלחמה ושלום

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל. פורסם במקור בעיתון מעריב.

בין הערכים המרכיבים את הקוד האתי של צה"ל - רוח צה"ל - כלול גם הערך "אהבת מולדת ונאמנות למדינה". כשחובר הקוד בזמנו ניטש ויכוח בשאלה אם ניתן לכלול במסמך העוסק בכללי התנהגות גם ציווי של אהבה. המצדדים בכך טענו כי אהבת מולדת היא הבסיס לכל משמעות השירות הצבאי והנכונות להקרבת החיים, אם הדבר נדרש לשם ביצוע המשימה. המתנגדים טענו שלא ניתן לחייב לחוש אהבה. רגש, לדבריהם, אינו דבר שפוקדים עליו. לבסוף הוחלט לכלול זאת כערך יסוד המקרין על יתר ערכי הקוד האתי ומשמש להם ביסוס, הנמקה וסיבת קיום.

ויכוח דומה נקשר גם סביב שני הציוויים של רבי עקיבא והלל הזקן.

רבי עקיבא הורה "ואהבת לרעך כמוך", ואילו הלל ציווה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". גם כאן עלה הטיעון שלא ניתן לצוות על אהבה כדברי רבי עקיבא, ולכן גישתו של הלל היא שנתקבלה כדרישה המעשית הניתנת ליישום ולאכיפה, ואומצה כיסוד ההתנהגות החברתית וכבסיס לכלל הזהב "חייה ותן לחיות". גישה זו היא גם המוטו שהוביל להגדרת ההגינות של המרכז לקידום ההגינות בישראל: "התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות".

חשבתי על שתי הגישות הללו השבוע, בהקשר סיום המלחמה עם איראן.

למרות הצהרות הממשלה כי הוסר האיום הקיומי מעל ישראל, נראה כי יש להוסיף בזהירות להצהרה זו את המילים "לפי שעה" ולסייגה בזמן. ברור כי האיום הקיומי הזה נובע מכוונות הזדון בראשיהם ובליבותיהם של ראשי המשטר האיראני ואלה לצערנו נותרו על כנן. יפות לעניין זה מילותיו של איש העסקים האמריקאי פרנק אאוטלואו Outlaw: "היזהר במחשבותיך, הן הופכות למילותיך; היזהר במילותיך, הן הופכות למעשיך; היזהר במעשיך, הם הופכים להרגליך; היזהר בהרגליך, הם הופכים לאופייך; היזהר באופייך, הוא הופך לגורלך". אכן, מחשבות הופכות למעשים ומתורגמות לגורל, גם של בעל המחשבות וגם לגורלם של אחרים. בכניסה לבניין אונסקו בפריז ישנה אנדרטה ועליה הכתובת המתכתבת עם אמירתו של אאוטלואו: "מאחר שמלחמות מתחילות במוחותיהם של בני אדם, אזי גם במוחותיהם של בני-אדם צריך להתחיל לבנות את חומות ההגנה של השלום".

אם נבחן את המחשבות הרעות ואת כוונות הזדון של המשטר האיראני, הרי שאלה נותרו בעינן ומטרתן השמדת ישראל. האיום לא הוסר מעלינו והמלחמה שלנו טרם הסתיימה.

המלחמה באיראן היא המלחמה ברוע המטיף כבר שנים להשמדת ישראל (אין עוד מדינה אחת בעולם שמרשה לעצמה להתבטא באופן כזה נגד מדינה אחרת ועדיין לטעון ולדרוש את הגנתו של המשפט הבינלאומי). כל עוד יוותר על כנו משטר האייתולות עם שנאתו היוקדת הבונה ומניעה ציר רשע שלם, לא יהיה שלום באזורנו וכל שעשינו הוא לדחות בכמה שנים את הצורך לצאת שוב למלחמה קשה. אם להשתמש במילותיו של המשטר האיראני הרי שהכינוי "השטן הגדול" השגור בפיו בהתייחסותו לארה"ב, הוא הכינוי ההולם דווקא את המשטר האיראני עצמו.

העולם צריך להתחיל להילחם ברוע וברגשות השנאה, שהוכיחו פעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה, שהם הופכים למעשים ההורגים ומאמללים מיליוני בני-אדם. הגישה הרואה בכך תמימות, היא בדיוק הגישה המרדימה את הערנות ומסכלת את הסיכוי לטפל במלחמות מהשורש. ישנם חוקים נגד אנטישמיות, נגד נאציזם, נגד הסתה לרצח; אז שלא יהיו חוקים, ובעיקר אכיפה בינלאומית, נגד קריאה להשמדת עם?!

אין זכות קיום במשפחת העמים למדינות הקוראות השכם והערב והחורתות על דגלן את הכוונה להשמיד מדינה אחרת.

במשפט הפלילי נהוג לכלול בין מרכיביה של עבירה הן את הכוונה להרע והן את המעשה הרע. במבחן הסימנים המעידים למלחמה של המודיעין(שפעמים רבות מדי נטו להתעלם ממנו) יש לקבוע שכוונה מוצהרת להשמיד עם או מדינה, ייחשבו בבחינת תחילת מעשה ההשמדה עצמו ויטופלו בהתאם.

שנאמר: "הקם להורגך השכם להורגו". זהו הלקח מן המדיניות השגויה שנקטנו במשך שנים כלפי החמאס בעזה ושעליה שילמנו ביוקר בשבעה באוקטובר. סיום מלחמת איראן בלי החלפת שלטון הרשע או מדיניותו, תשאיר על כנם את זרעי השנאה ואת כוונות ההשמדה ונשוב לפגשם בעוד כמה שנים, כשהם מתודלקים שבעתיים על ידי הרצון לנקמה.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הספיק להבין את אופייה הזדוני של איראן בשיחות שניסה לקיים מולה. עם זאת ארה"ב ומדינות המערב האחרות אינן חפצות במלחמות ורוצות להביא לסיומן מהר ככל האפשר שעה שפרצו.

קל לדבר כשלא אתה על הכוונת. זוהי לכל היותר רק חצי הדרך לפתרון.

מדינת ישראל, בעיקר אחרי המחיר הכבד ששילמה בעקבות מעשי ההרג של איראן ושלוחותיה, זכאית לדרוש לא רק את פירוק האיום הגרעיני האיראני, אלא את פירוק האיום הביטחוני בכלל הנשקף לה מצד איראן.

וכאן אנו שבים לשאלה האם אפשר להורות על רגש, או לעניין רגש השנאה - על חדילה ממנו. כשם שלא ניתן להורות על אהבה, לא ניתן להורות להפסיק לשנוא; אבל ניתן גם ניתן לאסור על הפעולות המהוות פועל יוצא ומימוש של השנאה הזאת: איסור התבטאויות המטיפות לשנאה, איסור הוראה והטפה לשנאה (בבתי הספר של החמאס לדוגמא ובספרי לימוד של כמה מדינות וישויות ערביות), ובוודאי איסור על תכנון, עידוד וחימוש פעילות שמטרתה טרור או השמדה של מדינה אחרת. דרישה שכזו צריכה להיכלל במשפט הבינלאומי ולהתקבל כהחלטה במוסדות בינלאומיים כדוגמת ארגון האומות המאוחדות. בשיחות שעומדות להתחדש בין ארצות הברית ואיראן לקראת הגעה להסכם בעקבות המלחמה, ישראל צריכה לדרוש להציב בפני איראן את הברירה: הכרה בזכות הקיום הבטוח של ישראל או הסכמה לפיקוח בינלאומי שיפרוק אותה מיכולות האיום על הקיום הבטוח שלנו. פחות מזה משמעותו לדחות את העימות הצבאי הבא וליתר דיוק – להתחיל את הספירה לאחור לקראתו.

אם בעבר נאמר "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", היום אין די בהתכוננות למלחמה; יש לנקוט בצעדים מעשיים שימנעו אותה, לרבות טיפול השורש בשנאה שמניעה אותה; תשאלו את תושבי העוטף...