מדינת חלם

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר זמן ישראל.


מה יותר גרוע בורות או אדישות? התשובה המקובלת היא: לא יודע ולא אכפת לי. התשובה האקטואלית היא: טיפשות. אין מילה אחרת להסביר את מה שמתחולל במקומותינו סביב משבר הקורונה. תזכורת קצרה :

  • רבים מזלזלים בשמירת חובת הריחוק והמסכה.

  • מתקיימות חתונות וחגיגות המוניות המהוות מדגרת הדבקה. - תפילות ולימוד תורה נמשכים תוך התעלמות בוטה מן ההנחיות.

  • הפגנות המוניות וצפופות מתקיימות תחת דגל חופש הביטוי. - הראש היהודי ממציא תרגילים ותירוצים מתוחכמים כדי להצדיק את עקיפת ההנחיות.

  • חסידים נוסעים לאומן למרות האיסור בהצטופפות ולא שוכחים להשאיר לבלארוס טונות של אשפה לאות תודה.

  • הממשלה מפולגת ומשוסעת ומושפעת משיקולים פוליטיים ומגזריים, מבלי לשכוח את האגו חלילה.


האם יש תיאור מדויק מזה למדינת חלם? למי ששכח, אנחנו מדברים על העם הנבחר, על "אור לגויים" ועל ה"סטארט אפ ניישן". מדוע אם כן זוהי המציאות ההתנהגותית בארצנו?


פרופסור דן אריאלי קבע כבר במחקריו שבני אדם אינם חושבים בהכרח בצורה רציונאלית; ואכן תמונת המציאות הישראלית היום ממחישה שבמאבק בין השכל ליצר, בישראל דומה שאין כלל מאבק: היצר לוקח את כל הקופה. היצר שמקורו ותכליתו לשדר לנו מידע על איומים הישרדותיים כדי שנדע לקבל החלטות נבונות שתשמורנה עלינו, הפך אצל רבים מאמצעי התרעה למכתיב החלטות, מכלי שרת למנהל ששולט. במרכז החשיבה הייצרית עומדת הדאגה האנוכית לעצמך, אבל גם החשיבה קצרת הטווח.


כאן בדיוק שורש הטעות: אדם לא חי לבד והחיים הם יותר מרגע אחד, יותר מכאן ועכשיו. משבר הקורונה ממחיש היטב את הדברים: אדם המזלזל היום בהנחיות המסכה והריחוק, יביא על עצמו מחר הידבקות בקורונה העלולה לגרום למוות, וכן סגר והגבלות תנועה (מי מיילל על שמים סגורים?) וטרם דיברנו על הפגיעה הכלכלית הקשה שתתלווה לכך, וגם לא על ההשפעה הניזקית של התנהגותו על האנשים המקיפים אותו ועל החברה כולה. האם אותו אדם מתנהג בחוכמה אפילו במבחן האינטרס האנוכי שלו? על שכאלה כבר נאמר: "ההיפך הוא הנכון". רבים בציבור נוהגים בטיפשות ובעיוורון באשליה שהם משרתים את טובתם האישית, ועל הדרך הם פוגעים בחברה הסובבת אותם, אבל גם בעצמם.


מה אם כך יכול להביא לשינוי רחב ומיידי בגישה של האזרחים לחומרת המצב ובעיקר לאחריות האישית שלהם לגביו? במחקר שערך המרכז לקידום ההגינות בישראל הוצגו למדגם מייצג של הציבור הישראלי חמש כרזות בחמישה סגנונות שונים, הקוראות לציבור להתנהג באחריות ולעטות מסיכות.


הסגנונות שנכללו היו אינפורמטיבי (מידע על סיכויי הדבקה בזיקה לאופן עטית מסיכה), הרתעתי (הצגת גובה הקנסות על אי ציות להנחיות הקורונה), מעודד (הדגמת אמצעי הזהירות המסייעים לעצירת שרשרת ההדבקה), חברתי (המחשת הסכנה שהיחיד בהתנהגותו מביא על החברה כולה) וערכי (הקבלת אופנים שונים של עטית מסיכה לדרגות הגינות שונות). הנשאלים התבקשו לענות על השאלה איזו כרזה בעיניהם תשכנע את הציבור הישראלי לעטות מסיכות.


מן התוצאות עולה שהסגנונות המשכנעים ביותר הם אלה המכוונים לאינטרסים של היחיד, ובעיקר האינטרסים ההישרדותיים: מה אני מרוויח או מה אני מפסיד, האם אני עלול להיפגע ומה ייצא לי מזה. הגישה הכדאיניקית, המעידה גם על אנוכיות, בולטת לעומת הגישה האלטרואיסטית, המתחשבת בנזק שעלול להיגרם לאחר. המסר שנמצא המשכנע ביותר היה המסר על סיכויי ההידבקות (איום הישרדותי בריאותי) והמסר על הקנסות הצפויים מאי-ציות להנחיות (איום הישרדותי כלכלי). הכרזות שדורגו אחרונות התמקדו במסר של התחשבות חברתית או מסר של משמעות ערכית – מידת ההגינות שבאופן עטית המסכה.


אין אפוא מנוס מן המסקנה כי נדרשת במקומותינו מדיניות של הרתעה אפקטיבית על דרך של הצגת הסיכויים להידבקות האישית של כל אחד ואחת ושל הטלת קנסות כבדים בהרבה מהקיימים וכן אכיפה נוקשה שתמחיש לציבור כי הוא ייפגע בוודאות, אם לא מן הסכנה הבריאותית, אז מן הפגיעה בכיסו.


מסקנה זו מוכרת זה שנים בצה"ל, הלוקח ציבורים שלמים של אזרחים מפונקים והופך אותם בתוך כמה שבועות ליחידות ממושמעות המתפקדות ביעילות ובאפקטיביות. "השכל נכנס דרך הרגליים", נוהגים לומר שם. אולי זהו עלבון לתפיסת האינטליגנציה שלנו ובוודאי לדימויינו העצמי כיצורים תבוניים, אך במצב החירום שבו אנחנו מצויים, שיקולי התדמית הם מותרות. התפשטות הקורונה היא כולה מעשה ידינו ובלימת התפשטותה גם היא בידינו או בקצה חוטמנו ליתר דיוק. האגו שלנו יוכל להשתקם בתום המשבר, אם נדע להפיק כעת את המסקנות הנכונות לגבי הצורך לנהוג ביתר הגינות במרחב הציבורי "למען יאריכון (ואני מוסיף "וייטיבון") ימינו על האדמה הזאת".


ערך ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת - הוא המוצר במחסור היום בחברה הישראלית בכל תחומי החיים, והקורונה רק ממחישה לנו שהתנהגות על פי ערך זה היא התנאי לקיומנו, כיחידים ובצוותא. בסגר שאליו אנחנו נכנסים עכשיו, ושאותו כזכור הבאנו על עצמנו, יהיה לנו הרבה זמן להרהר בכך. בינתיים, חלם זה ממש כאן.

המציאות מעמתת אותנו בכל יום עם מקרים רבים של חוסר הגינות הפוגעים באיכות החיים וגורמים נזקים ממשיים בתחומים רבים (בכביש, בחנות, בעבודה, בממשל, ואף בביטחון מדינת ישראל) הנורמה החברתית האחראית למצב זה רואה ברווח שאדם או גוף יצמיחו לעצמם את חזות הכל, וזאת על חשבון ערכים של יושר, התחשבות וחמלה, ובלא כל בושה או נקיפות מצפון! 

סינדרום ה"פראייר" ששלט במדינה לאורך עשרות שנים,יצר תחרותיות, פלגנות ומחנאות חברתית קשה יחד עם תופעות של דורסנות כלכלית ואף שחיתות פלילית. סינדרום ה"פראייר" שרמס את ערכי ההגינות בחברה הישראלית, כירסם גם באמון ההדדי וגרם לחשדנות אוטומטית מפני פעולה נצלנית של האחר. את המצב שנוצר יש לתקן על-ידי הטמעת ההגינות כערך חברתי מנחה, מאחד ומחזק.