top of page

לא נפסיק לשיר

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.


תייר שנקלע בימים אלה לתל אביב בשעת ערב יחשוב שאנו מדינה מאוד מוזרה. ברחוב דיזנגוף מקומות הבילוי הומי אדם, בפאב הסמוך מוקרן על מסך גדול משחק מהיורו-אליפות אירופה בכדורגל, בשדרות שאול המלך ברחבת התיאטראות נוהר קהל רב להצגות שממשיכות לרוץ, וכמה מטרים משם, בכיכר החטופים, מפגינים בני המשפחות בדרישה להשבת יקיריהם החטופים בעזה וברחוב קפלן הסמוך מתקיימת הפגנת ענק נגד הממשלה על חוק ההשתמטות מגיוס של תלמידי הישיבות. כל זאת מתרחש בעוד הלחימה בדרום ובצפון נמשכת, יישובי הצפון נטושים, מופגזים ונהרסים, ועשרות אלפי מפונים גולים מחוץ לבתיהם בבתי מלון ברחבי הארץ. בטלוויזיה משודרים משדרי אקטואליה העוסקים במלחמה, בקרבות, בהרוגים, בחטופים ובהריסות הישובים בצד תוכניות ריאליטי שבהם רוקדים, שרים ומבשלים. האם כך נראית מדינה נורמלית? האם המשך השירה והבילויים בימים אלה של מלחמה הוא ביטוי של אטימות, נתק חברתי וחוסר התחשבות בעשרות אלפי משפחות החיות בסיוט מתמשך, או דווקא עדות לחוסן לאומי?


המציאות המטורפת שבה אנו חיים כאן עוד מימי קום המדינה מחייבת הסתגלות וכוח עמידה שלא מאפיינים חברות אנושיות במדינות אחרות, שהרי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". למרות הכול הצליחה מדינת ישראל להקים בלב המזרח התיכון מה שנהוג לכנות "וילה בג'ונגל" - חברה דמוקרטית, מערבית ומודרנית שהעמידה מקרבה הישגים מדעיים, טכנולוגיים ותרבותיים מן המובילים בעולם. זהו הישג אנושי אדיר, בעיקר בהתחשב בתנאים ובמגבלות שהסביבה הגיאופוליטית מעמידה בפנינו.


אחראית לכך בין היתר הרוח הישראלית המיוחדת, פרי האמונה החזקה בצדקת הדרך והתקווה רבת השנים שגם הצלחנו במידה רבה להגשימה. רוח ישראלית זו כוללת גם את הישירות, החספוס על גבול החוצפה, את היוזמה והדמיון היצירתי, ומילים כגון "דווקא" שלא קיימות בשום שפה אחרת בעולם.


כותבת נעמי שמר בשירה "חבלי משיח": "כאשר אני סופג מכה אחר מכה, וכשרע לי וכשמר לי אז אני דווקא, שר לי כך, שר לי כך".


את הרוח הזאת צריך לשמר ולטפח, כי בסופו של דבר היא השומרת עלינו. באחת ההפגנות של האמנים נגד תת-התקצוב הממשלתי בענף התרבות, נשמעה הסיסמה: "אומנות - או נמות". ואכן מימי ראשית הדרך ליוותה היצירה האמנותית את המאבק הציוני, נתנה לו ביטוי והעלתה את המוראל הלאומי. בסרט "הטל צל ענק" המספר על דמותו של הקולונל האמריקאי-יהודי דוד מיקי מרקוס, שהגיע בהתנדבות לסייע לנו במלחמת העצמאות, לוקחים אותו מארחיו להראות לו אימונים של הפלמ"ח ב"נשק סודי", ולהפתעתו הוא מגלה לוחמים ולוחמות הרוקדים במעגל של הורה מסביב למדורה. זהו גם הרעיון העומד בבסיס הקמתן של הלהקות הצבאיות, שתרומתן לזמר העברי הייתה ראשונה במעלה, עד שהרמטכ"ל רפול פירק אותן בצעד הרסני ואומלל.


זכורה לכל הסצנה המפורסמת מסרטו של אבי נשר "הלהקה" שבה מגיעה להקה צבאית במלחמת ההתשה לבונקר במוצב על גדות התעלה ומצליחה להפיח חיים בלוחמים השפופים והמדוכאים. ללא כל ספק, התרבות והזמר תרמו רבות להעלאת המוראל הלאומי ולשמירת שפיותינו בימים הקשים ביותר. אין זו בריחה מן המציאות ("אסקפיזם"); המוראל הוא נדבך חשוב בבניין החוסן הלאומי.


 רבי אהרון מקארלין נהג לומר כי "שמחה אינה מצווה אבל יכולה להביא את האדם לקיים את כל המצוות כולן; עצבות אינה עבירה, אך היא עלולה להביא לידי כל העבירות כולן". השמחה היא סולם ההיחלצות ממצבים קשים; היא אחותן של התקווה והאמונה, ומאפשרת לנו להמשיך ולתפקד גם כשקשה, גם כשעצוב. לא בכדי בחרו להצמיד את יום העצמאות ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, למרות הקושי הנפשי העצום לעבור מאבל לשמחה.          ההיגיון מאחרי ההחלטה היה שיש להכיר ולתת כבוד לקורבן הנופלים והמשפחות על מזבח עצמאותנו, הן בהתייחדות עם זכרם וזכר גבורתם והן בהוקרה ובחגיגת עצמאותנו וההישגים שאליהם הגענו במדינתנו בזכות הקרבתם.


השמחה והמוזיקה הן גם הרפיה לצורך מנוחה וטעינת המצברים הנפשיים. נשאל פעם קרדיולוג כיצד יכול הלב לעבוד עשרות שנים בלא שיפסיק פעם אחת למנוחה; ענה הרופא שהלב דווקא מבצע הפוגות כל הזמן, שהרי על כל פעימה שהיא פעולת ההתכווצות של שריר הלב לצורך הזרמת דם בעורקים, ישנה מיד הרפיה שבה השריר אוסף כוח לפעימה הבאה. החיים הם  ריצה למרחקים ארוכים והפוגות להרפיה דרושות להבטחת החמצן לריצה. זהו בין היתר תפקידה של השמחה. אין זה מייתר כמובן את הצורך לנהוג ברגישות ובהתחשבות אל מול נוכחותו המתמדת של השכול בחיינו.


טוב עשו לדוגמה תוכניות כגון "רוקדים עם כוכבים" של שידורי "קשת", שבערבים של ימים קשים במיוחד השהו את שידור התוכנית מתוך כבוד והזדהות עם האבל הלאומי וצער המשפחות.


דוגמה מרגשת במיוחד לחשיבות שיש בלהמשיך לשיר ולשמוח גם במציאות של עצב,  ניתן לראות בערבי הזמר שמוביל הזמר אילן טל עם אדווה ויוסי גרושקה: "שירה עם ציבור". אדווה ויוסי הם הוריו של רב-סרן טל גרושקה -  מ"פ הנח"ל האגדי שנפל במלחמת "חרבות ברזל". טל ז"ל היה ידוע באנושיותו הרבה וסופר שבין היתר היה מורה לחייליו במסדר היציאה הביתה להוציא טלפונים ולהתקשר לומר "שבת שלום" לסבא וסבתא. טל היה גם איש מוזיקה כמו אביו, והוריו אדווה ויוסי חידשו את ערבי-הזמר זמן קצר אחרי קומם מן השבעה, כשעל הבמה ניצב פוסטר גדול עם דמותו של טל בנם ובו הציווי שהותיר אחריו: "שתמיד נחייך!" האופן מעורר ההערצה שבו בחרו ההורים השכולים להנציח את בנם הגיבור הוא ביטוי מופתי לבחירה בשמחת החיים כסוד כוחנו ועוצמתנו. כזאת היא גם משפחתו של הקצין הלוחם סרן שאולי גרינגליק ז"ל, שהתקבל לתוכנית "הכוכב הבא" אך נחלץ ללא היסוס לסייע לחבריו בלחימה בעזה ונפל שם בקרב. משפחתו שנהגה להופיע על הבמות בימי חייו של שאולי וביחד אתו ככוכב ההרכב, החליטה להמשיך ולהופיע אחרי מותו, כשהיא מממשת את מה שהיא רואה כצוואתו הרוחנית -"להפוך יגון לניגון".


שנאמר "אל לחיים למות עם המתים;על המתים לחיות עם החיים".


המסר שהותירו לנו הנופלים הוא חד וברור, ובמילות שירו של חיים חפר:


"לא נפסיק לשיר!"

3 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page