top of page

כוח להשחית

מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.


לאחרונה פורסם כי יו"ר מוסד "יד ושם" מצא עצמו בסכנת הדחה לאחר שהזמין לשיר בטקס זמרת מפורסמת, שחטאה היחיד היה בכך ששרה את ההמנון הלאומי במהלך אחת מהפגנות המחאה נגד הרפורמה המשפטית. לו הייתה מתקבלת החלטה להדיחו על רקע זה, הייתה זו דוגמא להחלטה שלטונית בלתי-סבירה. גם לו הייתה מתקבלת החלטה לפטר יועצת משפטית לממשלה בנימוק שהיא מתגוררת בחיפה לדוגמה, הייתה ההחלטה נופלת לקטגוריה שכזו.


התיקון לחוק יסוד השפיטה מבקש לבטל את סמכות בית המשפט לפקח, ולפסול אם צריך, החלטות שלטוניות בלתי סבירות. הנימוק לשל יוזמי הרפורמה לצורך בתיקון, מצוי בדברי ההסבר להצעת החוק:


"קביעת האיזון הערכי בין השיקולים השונים הנוגעים להחלטה מנהלית צריכה להיות נתונה לנבחרי הציבור ולא לבית המשפט". הסבר זה לכשעצמו כבר לוקה בחוסר סבירות ומקומם כל מי שמבין מינהל תקין מהו. נזקו של התיקון שהתקבל הוא עצום: הוא מעקר למעשה את יכולת הפיקוח של הרשות השופטת על הרשות המבצעת וממוטט את האיזון ההולם בין שלוש הרשויות השלטוניות, שהוא עקרון יסוד בדמוקרטיה.



ההיסטוריון והפוליטיקאי הבריטי הלורד אקטון אמר כי "כוח נוטה להשחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". בדיוק כדי למנוע זאת קיים במשטר הדמוקרטי עיקרון ביזור הכוח השלטוני והפיקוח ההדדי בין הרשויות. כוח שלטוני ללא פיקוח בידי הפוליטיקאים היושבים בכנסת ובממשלה, ישמש בוודאות להחלטות בלתי אחראיות ובלתי הוגנות, שכן לא רק חרב הפיקוח לא תתנופף מעל לראשם, אלא גם לא תופעל נגדם ההרתעה הנוצרת מעצם הידיעה על קיומו של פיקוח כזה. כשאנו מסתכלים היום על חלק מן האנשים והנשים המאיישים את הגופים האלה ונזכרים בהתבטאויותיהם ועמדותיהם שגרמו לנו לא פעם להתכווץ מבושה, אפשר להתחיל להבין את גודל הרעה שימיט עלינו ביטולו של הפיקוח על עקרון הסבירות. האם בידי אנשים כאלה נפקיד כדברי הצעת החוק את "קביעת האיזון הערכי בין השיקולים השונים בהחלטה מנהלית"?


יוזמי הצעת החוק המסוכנת מתייחסים לחברי הכנסת ולשרים כנבחרי ציבור, להבדיל מהשופטים שלטענתם לא נבחרו על ידי איש. הבה נעמיד דברים על דיוקם: שרי הממשלה לא נבחרו אלא מונו על ידי ראש הממשלה, ולעיתים מכוח אילוצים והסכמים קואליציוניים. הממשלה קיבלה את אמון הכנסת באופן קולקטיבי, מבלי שנערכה הצבעת אמון אישית לשרים. גם הצבעת האמון היא כמעין משחק מכור, מאחר שהיא מוכרעת אוטומטית על ידי הרוב הקואליציוני; גם חברי הכנסת עצמם לא נבחרו באופן אישי על ידי הציבור; המפלגות השונות הציגו רשימות שמיות והבוחרים הצביעו בעד רשימה ולא בעד חבר כנסת מסוים דווקא. נכון, ניתן לומר שהבוחרים הצביעו בין היתר על סמך הרכב הרשימה; מעניין יהיה לבדוק פעם אם הם כלל הכירו את הרכב הרשימה מעבר לשלושת או חמשת המקומות הראשונים.


נכון, ניתן לומר שחברי הכנסת מצהירים הצהרת אמונים עם השבעתם, וזהו כביכול החוזה שלהם עם הציבור. בהצהרה הם מתחייבים "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה ולמלא באמונה את שליחותם בכנסת". מסקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל ושל "מעריב" באוגוסט 2020 עלה כי רק 12 חברי כנסת (מהכנסת ההיא) הסכימו ליוזמה להוסיף לנוסח הצהרת האמונים שלהם התחייבות לנהוג בהגינות. הגינות הוגדרה להם כהתייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. בסקר נוסף שאל המרכז לקידום ההגינות את הציבור לדעתו על התייחסות זו של הח"כים: 84% מהציבור העבירו ביקורת חריפה על נבחריהם. פרופסור אסא כשר אמר אז :"הרשימה הארוכה של חברי הכנסת שלא מצאו לנכון להתייחס להצעה, יש בה בעינילפחותנימהשלהתנערותמןהחובהלשרתאתטובתהכלל, לכבד את האדם באשר הוא אדם, לנהוג על פי עקרונות המוסר והאתיקה".


האם לאלה ניתן לקרוא "נבחרי ציבור" שבידיהם תופקד "קביעת האיזון הערכי בהחלטות מנהליות"?


זאת ועוד: הציבור אמור לבחור בעד איזו רשימה להצביע, בין היתר על פי מצע שהיא אמורה להציג לו; אינני בטוח כלל שהליכוד הציג לציבור מצע במערכת הבחירות האחרונה, ויתכן שהוא גם לא היה היחיד. עם מצע או בלי מצע, הרפורמה המשפטית וביטול עילת הסבירות בתוכה, לא הוצגו כלל לעם במהלך מערכת הבחירות. גם כאשר הציג ראש הממשלה את ממשלתו הוא לא דיבר על הרפורמה המשפטית. משכך, לא ניתן לטעון כי הרפורמה המשפטית זכתה באמון העם, ואף לא ניתן לראות בתוצאות הבחירות משום הצבעה בעד ביצוע רפורמה לשינוי משטרי ולביטול דמותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. השלטון פעל אפוא בנושא הרפורמה בחוסר סמכות, מאחר שלא קיבל לכך את אמון העם, שהוא הריבון האמיתי בדמוקרטיה.


מסקר המרכז לקידום ההגינות שנערך לאחרונה על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה עלה כי כך סבור גם מרבית הציבור והוא קובע כי על הממשלה לעצור את המשך החקיקה ולחזור לבקש את אמונו לביצועה. גם למעלה משליש ממצביעי הליכוד סברו כך.


אף על פי כן ובניגוד לרצון העם, פרק אחד מתוך הרפורמה הזאת קודם במהירות על-ידי הקואליציה, השלים הליך בזק של חקיקה וכבר הפך לחוק ועוד לחוק-יסוד: ביטול סמכותו של בית-המשפט להשתמש בעילת הסבירות כמדד וככלי לפיקוח של על טיב שיקול הדעת שהופעל בהחלטה שלטונית. שאלת חוקיותו של חוק יסוד זה מגיעה עתה לפתחו של בג"צ.

מיזם "משאלת-העם" של המרכז לקידום ההגינות בחן באפריל השנה על מדגם ארצי מייצג של 4,000 נשאלים (טעות דגימה של כ- 1.5%) את עמדתו של הציבור באופן ספציפי בנוגע לביטול עילת הסבירות. התוצאה הייתה ש- 72% מן הציבור סברו כי יש לשמר את סמכותו של בגץ לפסול החלטה שלטונית בלתי חוקית או בלתי מוצדקת. גם 55% מן המשיבים שהזדהו כמצביעי ליכוד תמכו בשמירת סמכותו זו של בג"צ. זוהי עמדתו האמיתית של העם בסוגיה זו, ולא העמדה שהשלטון מנסה לקדם מבלי שקיבל לכך כל הסמכה.


בהשוואה לפוליטיקאים אלה הנמצאים היום בשלטון, ניצבים שופטי בית המשפט העליון ברמה אחרת לגמרי: הם נבחרו כל אחד באופן אישי על ידי הוועדה למינוי שופטים; הם יושבים בדין עם נאמנות אחת בלבד והיא לדין הישראלי, והם נותנים החלטותיהם ללא מורא וללא משוא פנים, ללא פוליטיקה וללא שיקולים זרים. הם אלה הראויים לבחון את סבירות פעולתו של השלטון.


השארתה בתוקף של סמכות בג"צ לבחון סבירותו של מעשה שלטוני, תשמור על מה שלא הסכימו להתחייב לו לפני שלוש שנים נציגי רשויות השלטון האחרות -ביצורו של ערך ההגינות כנורמת התנהגות מנחה של עובדי הציבור בישראל.

צפייה 10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page