מאמר מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור באתר מעריב.
בסיום תפילת כל נדרי בבית הכנסת לפני כמה שנים, עלה הרב הזקן על הדוכן לשאת דרשה. המתפללים, שעד אותו רגע התפללו בכוונה עמוקה בבקשת מחילה, החלו לדבר אלה עם אלה תוך התעלמות בוטה מהרב הישיש. אני זוכר שחלפו במוחי מחשבות נוגות על מידת ההפנמה של משמעות היום בקרב אותם מתפללים.
שלושה ימים של חשבון נפש קבועים לנו בלוח השנה: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תשעה באב ויום כיפור. המסרים של שלושתם מתלכדים לידי רצף הגיוני אחד: כבד את קורבן הנופלים ומשפחותיהם בכך שתזכור מה דמותה של המדינה שלמענה הם מסרו את נפשם; למד מה קורה כאשר שנאת-החינם שלטת בקרבנו; אמץ את הכלל לחיים בחברה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
יש עוד מכנה משותף לשלושת הימים הללו: הציוויים שלהם זוכים להתעלמות מוחלטת ביום שלמחרת. מבט מרפרף בכותרות העיתונים של היום שאחרי גורם לחשוב שאולי הם חלפו מהר מידיי; אולי אנו זקוקים לסופרמן שיגיע ליום אחד ויסובב את כדור הארץ לאחור, כדי שתהיה לנו הזדמנות להתעמק יותר בתכנים ובלקחים של אותם הימים. בעצם, אולי רצוי שיישאר כאן ליותר מיום אחד, כי חשבון נפש בוודאי לא עשינו.
"עם שלא לומד את עברו נידון לחזור עליו שוב ושוב" אמר הפילוסוף ג׳ורג' סנטיאנה. מהי הסיבה ללקות הלמידה הלאומית הזאת? האם יצר לב האדם חזק מן המוח היהודי? האם העם הזה, שהתמודד בהצלחה עם אתגרים שהדהימו את העולם, כושל במבחן שבו הגיבור צריך לכבוש את יצריו - גאווה, תאווה, קנאה, שנאה פחד וכעס? אין כאן רק כישלון בשליטה ביצר, אלא גם כשל לוגי בהבנה של הרווח וההפסד מהתנהגות שכזו. המוח היהודי שהעמיד את כיפת ברזל, את הדיסק און קי ואת הוויז, לא השכיל להבין שהתנהגות לא הוגנת, לא מכבדת ולא מתחשבת חוזרת כבומרנג ופוגעת באדם שנוהג כך. הנוהג בפראות בכביש כדי להרוויח עוד כמה שניות מגביר מאוד את סיכוייו לגרום לתאונה, שבה במקרה הטוב הוא יתעכב דקות ארוכות להחלפת הפרטים ואחר כך שעות ארוכות במוסכים או בבתי משפט. הטכנאי הממציא תקלות שלא היו יסומן ויושמץ כרמאי בין הלקוחות או ברשתות החברתיות ולבסוף גם יסתבך עם רשויות האכיפה. הפוליטיקאי המפיץ שנאה על סביבותיו יזכה לאהדת קומץ אך לסלידת הרוב. לעיתים זהו תהליך שלוקח זמן אך זו בסופו של דבר תוצאת ההתנהלות הלא הוגנת.
הנורמות הבאות לידי ביטוי בהתנהגויות האלה זוכות לחקיינים ולמעתיקנים באופן שפוגע בכולנו, גם בבני משפחתם הקשישים של הנוהגים כך או בילדיהם התמימים. הן בוודאי עומדות בסתירה מוחלטת לתובנות יום הזיכרון, תשעה באב ויום הכיפורים. השאלה המסקרנת היא מדוע נכשלים אנשים המתהדרים בתחכום שוב ושוב בהבנה ובהפנמה של מסרים אלה. מבחן התבונה מול היצר הוא פעמים רבות מבחן היכולת לדחות סיפוקים בטווח הקצר לטובת רווח בטווח הארוך, אם תרצו - בהמיות מול מותר האדם. לא לחינם אמר רבי אילעאי: "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו"(עירובין ס"ה, ע"ב). אדם המאבד שליטה בייצרו דומה לאדם הלוקה באי-שפיות זמנית, מצבית, ועלול למצוא את עצמו מבצע מעשים שבמחשבה שלאחר מעשה אולי יצטער עליהם. (בצרפתית המילה זעם היא גם שמה של מחלת הכלבת התוקפת את המוח וגורמת לטירוף). כך לדוגמה המפגין שעמד מול ביתה של משפחת פרקש בקיסריה, שאיבדה בן טייס במלחמת לבנון השנייה, ואיחל לה שתאבד בן נוסף, התנצל מאוחר יותר ואמר: "טעיתי, הייתי בסערת רגשות". מה יכול להביא אדם להימנע מהתנהגות כזאת מלכתחילה? ראשית, חייבים לטפל ברגיעה בהטמעת היסודות הנכונים להתייחסות לאחרים בסביבתנו. אחד העיקריים שבהם הוא ההבנה וההפנמה שזכותו של אדם לחשוב שונה מאיתנו מבלי שהדבר יעלה כלפיו רגש של שנאה תהומית מצידנו. זוהי אותה הזכות שאנחנו לוקחים לעצמנו לחשוב שונה ממנו.
רבי עקיבא דגל ב"ואהבת לרעך כמוך". יהונתן גפן בשירו "יותר" פרט: "יותר אהבה, יותר הקשבה, יותר אמונה בין אדם לאדם; יותר שלום, יותר תקווה, פחות קנאה ושנאת חינם". אולי זוהי דרישה גבוהה מדי להעמיד בפני הציבור במצב הנוהג היום בישראל.
דרישה קלה ממנה, המהווה את רף המינימום להתנהגות בין-אישית, הציב הלל הזקן באמירתו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". זהו הבסיס להגדרת ההגינות על-פי המרכז לקידום ההגינות בישראל: "התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות". מערכת החינוך הישראלית לא הפנימה זאת ולא נותנת לכך ביטוי בתוכניותיה בדגש ובהיקף הנדרשים. המרכז לקידום ההגינות יזם תוכנית בשם "מדגל אדום לדגל כחול לבן", העוסקת בהתמודדות עם בעיית שנאת החינם בישראל. התוכנית מציידת את התלמידים בכלים לזיהוי הגורמים להידרדרות במדרון החלקלק המתחיל בחוסר התחשבות בזולת ומוביל לשנאה, לאלימות מילולית, לאלימות פיזית ועד למלחמת אחים ממש, ובדרכים לנטרול גורמים אלה. התוכנית כוללת גם שלבים שבהם התלמידים מערבים מעגלים קהילתיים רחבים להגברת המודעות בכלל הציבור לצורך ולדרכים למניעת שנאת-החינם.כולנו מכירים את האמרה "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות (ולעיתים גם מושתקות)"; ההצעה של המרכז לקידום ההגינות היא למעשה להפוך את היוצרות ולהפעיל את המוזות למניעת רעם התותחים.
אלה הן פעולות מניעה בבחינת "הקדם תרופה למכה".האם ניתן לחשוב גם על אמצעי שבזמן אמיתי יבלום את היצר המתעורר וימנע ממנו מלחולל את פגיעתו הרעה? צה"ל בדגש על היחידות הלוחמות, מאמן יומיום לוחמים להתמודד עם יצר הפינוק והפחד. כיצד מביאים צעירים, שזה עתה סיימו בית ספר, להתמודד עם מבחן פחד המוות? אחד הכלים הנוהגים ביחידות אלה הוא הכלי המוראלי - גאוות היחידה. לצנחן הקופץ לראשונה מן המטוס אין משאלת מוות, אלא הוא חדור בגאוות היחידה שעל פיה לא לקפוץ פשוט לא בא בחשבון. סיסמאות מגוונות נוהגות בהתאמות שונות ביחידות רבות, כגון "כשהגלים מתגברים הגיבורים מתגלים" (השייטת). סיסמאות אלה משדרות מסר המכוון לחזק את כוח הרצון לגבור על היצר. במילותיו האלמותיות של המשורר והסופר רודיארד קיפלינג בשירו "אם": "אם בידך לשלוט בלב בקדור האופק, לשלוט בעצבים שכל כוחם נמק, אף לעמוד הכן במות בך כל דופק, מלבד פטיש הרצון המפקד: חזק!"(תרגום חנניה רייכמן).
ואכן אומץ לב הוא המאמץ של כוח הרצון בהתגברות על יצר הפחד. חיזוק שריר כוח הרצון מסייע בחיזוק השליטה העצמית מול היצרים כולם, וקונה לנו זמן יקר להפעיל שיקול דעת בבחירת התגובה הראויה. תובנות החשיבה לטווח ארוך יוכלו בדרך זו להזין את שיקול דעתנו גם בטווח הקצר ולסייע לנו לממש את מותר האדם מול הבהמיות, שאחרת אין זו אלא התהדרות חסרת בסיס. רק שאלה אחת צריך לשאול עצמו אדם מול מבחן היצר - האם אני משול לבהמה או גיבור המסוגל לכבוש את יצרו? במוצאי יום הכיפורים עשויה שאלה זו להיות המפתח לחשבון הנפש הראוי.
Comments