התאבדות קולקטיבית

מאת עו"ד אהוד פלג, פורסם במקור במעריב.



פעם צפיתי בסרט טבע שהציג נחיל ובו מיליוני נמלים טורפות, הגומעות מרחקים עצומים באפריקה ומכלות כל אשר על דרכן, חי צומח או דומם. נתיבן עבר לעיתים על פני מכשולי מים, אך אלה לא עצרו בעדן. כשהיו מגיעות לנחל, אירע מחזה מדהים: מאות מבין מובילות נחיל היו משליכות עצמן למים ויוצרות בגופותיהן גשר צף, שעל פניו חצה כל יתר הנחיל. אני זוכר ששאלתי את עצמי אם יש מקבילות לכך בחברה האנושית. קיימים בכל זאת שני הבדלים משמעותיים בין נחיל הנמלים הטורפות לבינינו:


א. הנמלים האלה אינן טורפות האחת את רעותה.

ב. הנמלים נהגו באופן הרואי, בכך שהקריבו עצמן מרצון להבטחת חייהן של הנמלים אחרות, ואילו אנחנו משלמים בחיינו בגלל האופן המחפיר שבו נוהגים בני אדם מסביבנו.


על משקל אמרתו של הרברט ג׳ורג וואלאס "ההיסטוריה האנושית היא מרוץ בין חינוך וקטסטרופה", ניתן לומר היום כי "המאבק בקורונה הוא מרוץ בין הרפואה המונעת והמחסנת ובין האווילות והאנוכיות האנושית". הממשלה נמנעה בגלל שיקולים פוליטיים מלאכוף בנחישות ובאופן שוויוני את הנחיות הריחוק, המסכות ומניעת ההתקהלויות ומסמסה את תוכנית הרמזור של הפרוייקטור פרופ' רוני גמזו, שהכינה צעדי אכיפה דיפרנציאליים ברמות חומרה המותאמות למידת התחלואה בערים השונות.


ראש הממשלה אמנם פעל במרץ להבאת החיסונים לארץ, אבל קיווה שניתן יהיה להשיג תוצאות מבלי להכביד יד על מוקדי התחלואה ומפרי ההנחיות. מתקבל הרושם כי יותר משהייתה זו תקווה תמימה, היה כאן ניסיון שלא להרגיז את הבוחרים והשותפים הפוטנציאליים להרכבת ממשלתו. את המחיר בינתיים שילמו ומשלמים אלפים שנדבקו בנגיף ולא שרדו. ואנחנו, אזרחי ישראל, שהתעלמנו כמנהגנו מההנחיות (כי אנו לא "פראיירים"), וזלזלנו האחד בבריאותו של האחר (למה, מי הוא?) שכחנו כי חוסר ההתחשבות הזה יגבה גם מאיתנו ומקרובינו מחיר נורא. התנהגות לא הוגנת ולא מתחשבת, היא התנהגות לא חכמה, אפילו במבחן האינטרס האנוכי; שהרי מי שחשב שהוא מתעלם רק מן הסדר הציבורי ומטובת זולתו, ראה כיצד ההתנהגות הזאת חוזרת אליו כבומרנג ופוגעת בו עצמו ובאהוביו.


אמר פעם אדם חכם: "אם כבר הפסדת, לפחות אל תפסיד גם את השיעור". מגפת הקורונה איננה המשבר הלאומי האחרון שניאלץ להתמודד אתו במזרח-תיכון היושב על חבית של אבק שריפה. למשברים לאומים אחרים לא בטוח שיימצאו חיסונים יצירי-מדע. שם ניאלץ להתמודד קודם כל בעזרת חוסן לאומי, המושפע מאד מן האמון שלנו במנהיגינו ומתחושת הסולידריות שלנו. סקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל העלה, כי 70% מהציבור סבור כי אין תחושת סולידריות בקרב הציבור הישראלי, וכי הרוב המכריע גם משוכנע כי החלטות הממשלה בעניין הקורונה נבעו בעיקר משיקולים פוליטיים ואישיים. בלי אמון במנהיגינו ואמון של האזרחים אלה באלה, לא מנצחים במשברים לאומיים.


אמון זה לא נוצר מאליו; הוא מתפתח בחברה המבוססת על הגינות כנורמה מנחה במרחב הציבורי .הגינות היא התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות ומצוקות. במשבר הקורונה התנהגנו כאילו יש לנו משאלת-מוות סמויה, שהרי איפה אנחנו ואיפה ההגינות?אבל על כך בוודאי עוד נדבר לאחר סיום המשבר.בינתיים, בואו נמשיך להתאבד בהמונינו.

4 צפיות0 תגובות

המציאות מעמתת אותנו בכל יום עם מקרים רבים של חוסר הגינות הפוגעים באיכות החיים וגורמים נזקים ממשיים בתחומים רבים (בכביש, בחנות, בעבודה, בממשל, ואף בביטחון מדינת ישראל) הנורמה החברתית האחראית למצב זה רואה ברווח שאדם או גוף יצמיחו לעצמם את חזות הכל, וזאת על חשבון ערכים של יושר, התחשבות וחמלה, ובלא כל בושה או נקיפות מצפון! 

סינדרום ה"פראייר" ששלט במדינה לאורך עשרות שנים,יצר תחרותיות, פלגנות ומחנאות חברתית קשה יחד עם תופעות של דורסנות כלכלית ואף שחיתות פלילית. סינדרום ה"פראייר" שרמס את ערכי ההגינות בחברה הישראלית, כירסם גם באמון ההדדי וגרם לחשדנות אוטומטית מפני פעולה נצלנית של האחר. את המצב שנוצר יש לתקן על-ידי הטמעת ההגינות כערך חברתי מנחה, מאחד ומחזק.