בלי הגינות אין מנהיגות

מאמר מאת אהוד פלג, פורסם גם בעיתון מעריב בתאריך 15.11.2020


בימים האחרונים שומעים יותר ויותר על מקרים של אי-קיום הנחיות הקורונה מצד מגזרים עסקיים, מצד מגזרים דתיים ומצד אזרחים מן השורה. אין חולק כי מגמה זו הינה מסוכנת, הן לתחושת הסולידריות בחברה הישראלית והן לשלטון החוק המהווה חייץ בינינו ובין האנרכיה. מדוע ציבור רחב נוהג בדרך זו, לעיתים אף בצורה מתריסה ומכוונת, למרות שבמזרח התיכון אין צורך להביט רחוק כדי לראות מה קורה כשהסדר הציבורי מתחלף בתוהו ובוהו.


שני סקרים של המרכז לקידום ההגינות בישראל שבוצעו לאחרונה, יכולים אולי לשפוך אור על הסיבה.


מסקר אחד עולה כי הציבור מאמין ברובו כי תהליכי קבלת ההחלטות בממשלה בנושא הקורונה, מערבים אינטרסים פוליטיים ואישיים וכי ההנחיות לא מתקבלות משיקולים מקצועיים בלבד. לעניין זה, כך מתברר, יש השפעה דרמטית על נכונות האזרחים לציית להנחיות: 93% מהנשאלים הסבורים שההנחיות מתקבלות רק משיקולים מקצועיים, מצהירים שהם מקיימים את כל ההנחיות. לעומתם 64% בלבד מהנשאלים הסבורים שההחלטות מתקבלות רק משיקולים פוליטיים או אישיים, מצהירים שהם מקיימים את כל ההנחיות.


הסקר השני ביקש מהציבור לתת ציון לממשלה על עמידתה במה שקרוי "חמשת המ"מים" של ז'בוטינסקי – חמשת הצרכים הבסיסיים ששלטון חייב לספק לאזרח: מזון, מעון, מורה, מרפא, מלבוש. אם תרצו, זהו מדד ההגינות על פי ז'בוטינסקי. הסקר הראה כי כ- 70% מהציבור סבור שהממשלה לא עומדת בחובתה זו. למעשה הממשלה נכשלת על פי סקר זה בעמידה בחובת ההגינות כלפי האזרח - התייחסות לאזרח בכבוד, ביושר ובהתחשבות.


האם מנהיג שלוקה בהתייחסות לא מכבדת, בהתנהלות שאיננה מקרינה יושרה ובחוסר התחשבות בציבור שאותו הוא מוביל, אינו מאבד את הסמכות המוסרית להנהגתו? האלוף (במיל.) יורם יאיר, בהרצאה שנהג לתת על מנהיגות, היה מציג לקהל את השאלה הבאה: מה גורם לאנשים לקום מאחורי מחסה לפקודת מפקדם ולהסתער מול אש אויב? בהשוואה לסכנת המוות המיידית, ברור כי כוח הפקודה והמשמעת הצבאית אין בהם די כדי לשכנע. המונח שבו היה יאיר מסביר את סוד המנהיגות נקרא הזדהות; החיילים מזדהים עם מפקדם ומוכנים ללכת אחריו גם באש ובמים. מה יוצר את אותה ההזדהות? האלוף יאיר הצביע על שלושה ערכים שאותם הוא כינה: המשותף, הדומה והדדי.


המשותף משמעו המטרה המשותפת. המפקד משדר לחייליו שהוא מוביל אותם לא אל מטרותיו הפרטיות אלא אל המטרה המשותפת גם לו וגם להם. למעשה בלכתם אחריו הם צועדים להגשמת מטרתם שלהם. כך לדוגמה, המפקד השולח חייל לערוך קניות עבור אשתו הוא הדוגמה ההפוכה והפסולה לערך זה. ההיקש שניתן אולי לבצע מכך היום למשבר הקורונה, הוא כי מי שמערב שיקולים פוליטיים ואישיים בתהליכי קבלת החלטות, ייקשה עליו לשכנע שהנחיותיו עדיין מכוונות למטרה המשותפת של הציבור.


הדומה זוהי הדוגמה האישית, "ממני תראו וכן תעשו". המפקד אינו דורש מחייליו שום דבר שהוא לא מבצע בעצמו. בהשלכה מערך זה למשבר הקורונה, הרי שאם המנהיג מטיל על הציבור לעטות מסכות ולשמור על הנחיות הסגר, לא תמצאו אותו במרחק של עשרות קילומטרים מביתו או מארח ומתארח באירוע שנאסר לקיימו.


ההדדי זוהי הרגישות וההתחשבות בפרט. כשם שהמפקד דורש מחייליו להתחשב ולהתמקד במשימה שהטיל עליהם, כך הוא עצמו לא שוכח להתמקד בהם כבני אדם, בבעיותיהם ובצרכיהם. מפקד המופיע לאחר חצות, בסיום ישיבת המפקדים, עם ספל קפה חם בעמדת השומר שעומד ורועד מקור, משדר לחייל שהמפקד שלו חושב עליו ועל מצבו, גם כאשר הוא עסוק במשימות היחידה כולה. בהשוואה לימים אלה, האם כך מרגישים לדוגמה בעלי העסקים הקטנים אל מול הנחיות הממשלה? על פי הסקר של המרכז לקידום ההגינות, 68% מהנשאלים סבורים כי הממשלה נכשלה בדאגה לביטחונם ולרווחתם.


בחזרה לאלוף יאיר, הוא נהג לסכם את הרצאתו במסקנה כי מפקד המקיים את שלושת הערכים האלה, המשותף, הדומה וההדדי, מייצר את אותה ההזדהות של הלוחמים אתו ושוזר את אותו החבל המושך אותם אחריו, עד כדי נכונות לתת לו להובילם גם במבחן האש.


האם מנהיגינו היום עומדים במבחן המשותף, הדומה וההדדי?

האם הם עומדים במבחן ההגינות של כבוד, יושר והתחשבות?


כאן אולי טמון ההסבר לחוסר האמון שהציבור רוחש לממשלה. מנהיגות שנוהגת בחוסר הגינות לא תיהנה מאמון העם ותתקשה להוביל אותו ואת המדינה להתמודד עם משברים לאומיים – ביטחוניים, כלכליים או בריאותיים.


והדמיון הלשוני איננו מקרי: בלי הגינות – אין מנהיגות.





המציאות מעמתת אותנו בכל יום עם מקרים רבים של חוסר הגינות הפוגעים באיכות החיים וגורמים נזקים ממשיים בתחומים רבים (בכביש, בחנות, בעבודה, בממשל, ואף בביטחון מדינת ישראל) הנורמה החברתית האחראית למצב זה רואה ברווח שאדם או גוף יצמיחו לעצמם את חזות הכל, וזאת על חשבון ערכים של יושר, התחשבות וחמלה, ובלא כל בושה או נקיפות מצפון! 

סינדרום ה"פראייר" ששלט במדינה לאורך עשרות שנים,יצר תחרותיות, פלגנות ומחנאות חברתית קשה יחד עם תופעות של דורסנות כלכלית ואף שחיתות פלילית. סינדרום ה"פראייר" שרמס את ערכי ההגינות בחברה הישראלית, כירסם גם באמון ההדדי וגרם לחשדנות אוטומטית מפני פעולה נצלנית של האחר. את המצב שנוצר יש לתקן על-ידי הטמעת ההגינות כערך חברתי מנחה, מאחד ומחזק.